בז אדום חרדון מצוי ולבנין-הכרוב

24/05/2006
נכתב על ידי

קראו לה רבקה. אני לא זוכרת את שם המשפחה שלה. אני רק זוכרת שהוא לא התאים לה. היא היתה כהת עור. נראתה טריפוליטאית. אולי מרוקאית או טוניסאית. שם המשפחה שלה היה אשכנזי. מן הסתם התחתנה עם אשכנזי. אני חושבת שידעתי פעם גם את שם בעלה. כל היום היא היתה מגדפת ומחרפת אותו. אבל אני לא זוכרת איך קראו לו. רק זוכרת אותה. את הפנים שלה, את גופה העגלגל, את שמה הפרטי. רבקה.

היא היתה אסטרולוגית חובבת. פעמים רבות ניסתה לשדל אותי להסגיר בידה את תאריך הלידה שלי עם שעת הלידה ומיקומה. הייתי אז בקושי בת 22. סטודנטית בירושלים. בקושי מכשפה. אבל שכל תמיד היה לי, למזלי. אמרתי לה בנחישות שאני לא מאמינה באסטרולוגיה. שאני לא מאמינה באמונות טפלות. שתניח לי לנפשי.

אבל היא לא הניחה לי לנפשי. מדי יום נאלצתי לראות אותה, להתמודד עמה, לבוא עמה בדברים. לתבוע ממנה תשלומים. להזכיר לה את הבטחותיה. היא היתה לקוחה במשרד שעבדתי בו. לקוחה תובענית וגסת-רוח שלא משלמת בזמן. אישה מרירה וקשת-יום. היו לה צרות משפטיות בלתי נגמרות. בעיות עם הבעל. בעיות כספיות. חובות אדירים. לו היו הנסיבות אחרות, לא הייתי מרשה לעצמי לשפוט אותה.

רבקה קיללה אותי. יום בהיר אחד היא נכנסה למשרד, ובלי אקדמות מיותרות אמרה לי שלא אמצא אהבה אמיתית לעולם. שהכוכבים אמרו לה שזה צריך להיות הגורל שלי. לא היה רוע בעיניים שלה ולא רצון לפגוע בי. רק שכנוע עצמי עמוק, שאיני יודעת מנין הגיע. רבקה האמינה בלב שלם במה שאמרה לי אותו יום. הבחורה שעבדה איתי הסתכלה עליה בהלם, ואני גלגלתי עיניים, כאילו רבקה פלטה עכשיו שטות שלא ראויה להתייחסות. אבל הלב שלי הלם בחוזקה, ומאז לא שכחתי. לא שכחתי את שמה הפרטי, ולא את תווי פניה, ולא את הקללה שקיללה אותי.

והנה אני היום. מכשפה. יודעת איך פועלות קללות, וגם יודעת איך להסיר אותן. רק את הקללה הזאת איני מסוגלת להסיר. מרגע שעלו המילים על דל שפתיה של רבקה, אני האמנתי, ומאז, שנים ארוכות, המשכתי להאמין. כשנגמרה האהבה, כשהכאב היה קשה מנשוא, כשנשבר לבי פעם אחר פעם, דמותה של רבקה ריחפה מולי. לבד. לנצח תישארי לבד.

והיום אני מביטה מהחלון. משכנעת את עצמי שהקללה היא שקר וכזב והבל ורעות רוח ושטויות במיץ עגבניות. מלמדת את עצמי להאמין במשהו אחר. מבחינה בחרדון פעלתני המתרוצץ על גג הבניין ממול. הוא עושה כמה מטרים במרוצה, ואז עוצר באחת וקד שתיים-שלוש קידות איום מרשימות, מסמנות טריטוריה. על מי הוא מאיים, אינני יודעת. הגג ריק מחרדונים אחרים. רק פרפר אחד לבן מתעופף שם. אולי לבנין-הכרוב, אולי לבנין-הצנון. אני לא מצליחה לזהות ממרחק.

כמו החרדון הזה היא היתה, רבקה. ואני הייתי פרפר לבן, מתרונן, נאיבי. אני לא יודעת למה היא הרגישה שאני מהווה איום על קיומה. אני לא יודעת למה ניסתה לחדור לתוך חומות ההגנה שלי בכל מחיר. אני רק יודעת שקידת האיום שלה ממשיכה ללוות אותי עד היום בכל משב כנפיים, בכל ריחוף על שיח פרחים, בכל ניסיון לשתות מעט צוף נקי. היא רוצה לשלוח את לשון הלטאה הארוכה שלה ולבלוע אותי. אבל אני לא אניח לה. לא אניח. אני זו שאבלע אותה. אהפוך לציפור טרף ואבלע אותה. אהפוך לבז אדום.

בנושא הבז האדום קיבלתי מכתב השבוע מן המועצה האזורית. בגגות הבתים באזור הכפרי שלנו מקננים  עכשיו כ-300 זוגות של בזים אדומים. זהו כנראה הריכוז הגדול בארץ של הדורס, המצוי בסכנת הכחדה בעולם. המכתב מהמועצה מבקש מן התושבים להימנע משיפוץ גגות הבתים בחודשים מאי-יוני, ואם אפשר אז גם לתכנן פתחים מיוחדים עבור הבזים, או להציב עבורם תיבות קינון מתאימות. במיוחד מבקשים הפרנסים שנושיט עזרה לגוזלים שנפלו מקינם ועלולים להידרס, לגווע ברעב או להיטרף על ידי חתולים. המכתב מסביר איך לשים אותם בקופסת קרטון במקום בטוח ולהודיע מיד לאיש הקשר, שיעביר את הגוזל לידי רשות הטבע והגנים.

ואני נזכרת בבזי. בזי היה גוזל בז מצוי שנפל מהקן לפני עשרים שנה. הילדים של השכנים מצאו אותו. הם שמו אותו בדלי פלסטיק גדול ומצאו לו עכברים לאכול. הם לא ידעו לאן להחזיר אותו ואף אחד לא התקשר למועצה או לרשות שמורות הטבע דאז. חשבנו שאנחנו מצילים אותו. אולי באמת הצלנו אותו. אולי גזרנו עליו ילדות קשה. אינני יודעת. חודשים ארוכים גידלנו את בזי בחצר של השכנים, בתוך כלוב ענק. הוא היה בז המחמד של השכונה. כשגדל והפך לציפור טרף מרשימה, פתחנו את הכלוב, ובזי עף לדרכו.

בזי לפעמים אכל חרדונים. הוא העדיף ציפורים קטנות ועכברים, אבל אני זוכרת בפירוש שהיו גם כמה חרדונים. והאסוציאציות רצות בראש שלי, מתחלפות במהירות. אם אני הפרפר הלבנבן, ורבקה האסטרולוגית היא החרדון, והבז הוא בן-ברית של הפרפר, אזי יטרוף הבז את החרדון, וחסל סדר קללה מטופשת. רק למצוא את ציפור הטרף בתוכי. לשנות צורה, להחליף דמות, להפוך לבז. ואז להישיר מבט, לפרוש כנפיים, לעוט על החרדון ולבלוע אותו.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , ,

4 תגובות לרשומה בז אדום חרדון מצוי ולבנין-הכרוב

  1. Justin-Josef Angel בתאריך 25/05/2006 בשעה 03:17

    שימי זין על רבקה, ושימי זין על הקונספט הפקקטא הזה שיש לפסיכופטית הזו איזהשהי שליטה בחיים שלך.

    הדבר היחידי שיש לנו באמת זה היכולת לבוא ולקבוע לעצמנו את הנתיב בחיים. על אפתם וחמתם של אסטרולוגים, נביאים, מנבאי עתידות, אלים, אנליסטי-שוק, מנכ”לים ואמא אדמה עצמה – אנחנו אדונים לעצמנו. אנחנו מנווטים לעצמנו את הספינה, אנו הקברניטים של נשמתנו.

    הסיבה היחידה שרבקה משפיעה עלייך היא מפאת שאת נותנת לה את הכוח להשפיע עלייך.
    היא לא יכולה לתבוע את הכוח הזה, את חייבת לתת לה אותה.

    השלשלאות האלו הם מיצירתך. מתוכך. ממוחך שלך.
    תשברי אותם ותזכי בחייך.

    אבל שום לחץ 🙂

  2. כרמית בתאריך 25/05/2006 בשעה 08:23

    זה בדיוק מה שאני אומרת בפוסט 🙂 ברוך הבא.

  3. אבוני בתאריך 25/05/2006 בשעה 23:47

    שלוש פעמים ניסחתי תגובה. שלוש פעמים חזרתי בי.
    רציתי שהדברים יעברו בצורה הכי נכונה…
    אני קוראת באתר שלך תקופה די ארוכה וההתרשמות שלי תמיד הייתה שאת אישה מדהימה. הבלוג הזה רק חיזק את דעתי. גיליתי אותו רק היום בערב וכבר קראתי את כולו.
    יש לך יכולת מופלאה ליצור חבלי קסם בעזרת מילים שנוגעות בנשמה ובהחלט נגעת בשלי.
    אני לא יודעת מה הוביל את אותה רבקה לומר את שאמרה, אבל אין ספק בנשמתי שהאהבה לא תוותר עלייך. רק אל תוותרי עליה.
    הפוסט הזה ממש נגע בי. הרגשתי פרץ אנרגיה עצום של אהבה ואהדה נשלח אלייך. ולא חס וחלילה ממקום של רחמים, אלא מתוך הבנה. באותו הרגע הבזיקה בי ההכרה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בעניין ועכשיו תוך כדי הכתיבה אני שומעת את צחוקה של אפרודיטה מהדהד כמאשר ויודעת בוודאות שלא ניתן להסבירה במילים שהיא תבוא. האהבה האמיתית והגדולה שאת כ”כ ראויה לה עוד תבוא.
    ואם יורשה לי להגיב על המטאפורה שלך, אני לא כ”כ משוכנעת שלבלוע את החרדון זה הפתרון הכי טוב… אני אישית לא הייתי רוצה מן “רבקה” שכזו אצלי בבטן…
    תסתכלי לה בעיניים, קודי לה קידה ופשוט תני לה ללכת. שחררי אותה ואת עצמך.

    בהמון אהבה

  4. הדר בתאריך 27/05/2006 בשעה 06:49

    פעם אמרו לי שני לקוחות במצוקה קשה, שניסיתי לעזור להם, דברים איומים. באותו שבוע. אחד אמר “כל הצבא הזה, אתם גרועים כמו הנאצים. את נאצית”. והשניה אמרה “אשכנזיה מסריחה, חבל שלא שרפו אותך בגז כמו את כל האשכנזים”.

    המזכירות שלי הזדעדעו. ואני השבתי ללקוחה השניה “מה לעשות, גברת, זה לא קרה, ועכשיו אתם תקועים אתי. עכשיו, תוכלי בבקשה לספר לי על מה הבן שלך יושב, ככה שנוכל לנסות לעזור לו?”

    כשאנשים אומרים לנו דברים איומים, הם אומרים אותם מכל מיני סיבות. הקושי, והמרירות, והמצוקה, מקשים את ליבם, ולאהבה, עזרה ורצון טוב קשה מאוד להבקיע דרך לב כזה. הם לא רצו לטעון נגדי טענות. אני האדם היחיד שניסה לעזור מול מערכת קשה ואכזרית. אבל אני הייתי, עבורם, גם פניה של המערכת הזו, ובמר ליבם, הצער והכעס הגדול שלהם יצא עליי.

    יקירתי, את גדולה וחזקה מספיק לקבל את הצער והכעס וקשיות הלב הללו, להכיר בכך שלא את הסיבה להם, ולהמשיך הלאה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *