ואפילו יש בי רוך

16/10/2007
נכתב על ידי

עוד פוליטיקאי מתקשר, ואני מסננת את השיחה כדי לא להתעצבן, אבל הוא שולח הודעת טקסט, אז ההתעלמות לא עוזרת לי. ברכות על מינוייך לועדה. יישר כוח. עלי והצליחי. אני זורקת את הטלפון לתיק, והולכת לעשות משהו אחר כדי לא לחשוב על זה. עוד לא נכחתי אפילו בישיבה אחת של הועדה, ואני כבר יודעת בדיוק מה יצא לי לעשות שם. כלום. אפס מאופס. זה מה שעושים בפוליטיקה. כלום. and this is so not what I signed up for.

החלק העצוב הוא שכלום זה עוד טוב. במקרה היותר גרוע, מחליטים החלטות שעומדות בניגוד מוחלט לקווי מדיניות מוצהרת, או לתדמית הציבורית שמוכרים לעם בישראל כמו היתה אוויר בשקל ברחוב סומסום. מקימים אזור תעשייה בשטחים פתוחים שאמורים להישאר ירוקים, למשל. או מתעלמים מאנטנות סלולריות שמוצבות מאה מטר מגן ילדים. ואני עייפה. עייפה מדיבורים ריקים. עייפה מהעמדת-פנים של עשייה.

עייפה גם מגברים שמנסים לקחת קרדיט על העבודה שלי. חושבים שאם אני לובשת שמלות קצרות ושומעת מוזיקת מועדונים בפול ווליום באוטו, אז אני איזו פרגית טיפשה. לא תמיד מבינים מיד כמה אני חזקה. כמה כוחנית אני יכולה להיות כשדוחקים אותי לקיר. הם בדרך כלל נבוכים כשהם מגלים את הטעות שלהם. החכמים שבהם מנסים לגייס אותי כבת-ברית, אבל אז כבר מאוחר מדי. אני מסמנת את היריבים שלי, ואף פעם לא שוכחת שום דבר.

אני אוהבת להיות חזקה. זה גורם לי להרגיש בטוחה. אני אוהבת כל שריר שלי. לפעמים אני גם אוהבת את תחושת הכוח, אבל אני לא אוהבת את הריקנות שבאה מיד אחריה. להיות חזקה זה מה שאני יודעת, כי אני למדתי. בשנים ארוכות של סטירות לחי ובעיטות בבטן, אני למדתי. וזה לא משהו שאני שואפת לו. זה אפילו לא מי שאני באמת מתחת לכל הקליפות, אבל זה מה שאני יודעת. רק שעכשיו אני רוצה להיות אשה רכה, ואני אפילו יודעת איך, ואפילו יש בי רוך, אבל אין לי הזדמנות.

גם בדף האבחון השנתי שלי בעבודה כתוב “בעלת סגנון ניהול נשי, עגול ומשתף, שאינו תמיד בא לידי ביטוי בסביבה הארגונית התחרותית והאגרסיבית שבה היא פועלת”. ואני עייפה, אני אומרת לכם, עייפה.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: ,

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *