מחר הארבעה ביולי, ולג’קי לא יהיה כסף לתרופות

03/07/2007
נכתב על ידי

למ’ יש גרין קארד כי היא נולדה בארצות הברית, ולכן היא מרגישה גם צורך לחגוג את הארבעה ביולי. לפני שתי דקות היא תלתה על לוח המודעות בקומה דגל פסים וכוכבים שמעליו מתנוסס נשר אימתני עם מבט רצחני בעיניים. אני מלמלתי שהנשר הוא סמל הולם ביותר לאימפריה האלימה, וגם ציטטתי את השורה “kingdoms are clay”, שנכתבה בכלל על רומא. מ’ התמרדה, ומיד פצחנו בויכוח סוער על דרגת הרקבון והחולי בחברה האמריקאית ועל הזכות שלי כישראלית להעביר ביקורת בכלל על מדינה זרה.

הרגשות שלי כלפי ארצות הברית אמביוולנטים. במשך שלוש שנים של לימודי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים טיפחתי סנטימנטים אנטי-אמריקאיים חריפים ביותר. אחרי הלימודים פגשתי אנשים אמריקאים, ורבים מהם הפכו להיות חברים שלי. תחושות התיעוב התחלפו ברחמים מהולים בסלידה קלה. בעיקר כשאנשים שמרוויחים פי שש עד שמונה ממני סובלים מכאבי תופת יומיומיים כי אין להם ביטוח רפואי או כסף לתרופות. או כשהם פוערים פה בתדהמה כשאני לוקחת אותם למסעדה סבירה בישראל, כזאת שאני יוצאת אליה עם החברות פעמיים בחודש – ואומרים שבבית הם לעולם לא מרשים לעצמם such a fancy restaurant.

ספרים כמו “נו לוגו” של נעמי קליין, “אומת מזון מהיר” של אריק שלוסר, ו”ניקל אנד דיימד” של ברברה אהרנרייך או הסרט “באולינג לקולומביין” – מסבירים חלק מהתחושות שלי כלפי המעצמה ממערב. אבל אני פשוט אצטט את החברה שלי רוז, אמריקאית מעיירה קטנה ביוטה. כך היא כתבה לי בשבוע שעבר.

This culture was born in America and immigrated (sp?) outwards. With it I’m sure came a lot of our American “sickness” where people live isolated from one another day in and day out. You get up, go to work, come home, turn on the tube, eat and go to sleep.

Friends? What’s that? Oh, those people… the ones down at the bar you visit on Saturday nights… the people who feel compelled to make themselves and their lives feel important by causing trouble, by making crisis, so they can become the center of attention, so that they can feel alive. The people who would stab you in the back without a blink to feel special, alive, important. Those people.

Family? Oh, those are the people they never stopped hating for raising them wrong. Americans have no collective sense of community or family. And as I’ve stated, I’m afraid we’ve imported that sickness to others around the world.

I’m sure that there are exeptions. But I have yet to find them. Most people have more mental and emotional problems than they know what to do with and that spreads out into their relationships. I stay out of that arena. I don’t know what I’d do or who I’d become in a village like yours. I could never say that the people where I live make it a place I can call home. Never in a million years.

וכך אומר גם גיבור הספר Enchantment של אורסון סקוט קארד, נער אמריקאי שמגיע פתאום לקהילה אמיתית:

And if this is community… then America has no communities, or none that I have ever seen.

Was it smalltown life, then, that made the difference? Perhaps. But we could have kept it, had we valued it, this feeling of belonging, of being known. Instead we have a century and a half of American literature harping on the evils of smalltown life. How everyone is always in your face and knows your business, about how the guardians of virtue are imperfect themselves and so have no right to judge.

Those poor elitist fools–they hated community but had no idea of the emptiness of life after community had been killed. Here it was, the people in each other’s faces, the gossip as vicious as ever when the knives came out, no doubt the average number of plots and intrigues, hypocrisies and self-righteousness. But all that paled in the face of the great power of the place: that everyone knew who everyone else was.

למ’ אמרתי, שארצות הברית בעצמה העניקה לי את הזכות לבקר אותה, כשהפכה את עצמה לספקית שלי. ארצות הברית מייצאת לא רק המבורגרים ונעלי ספורט. היא בעיקר מייצאת את התרבות שלה והערכים שלה, ומצפה ממני לצרוך כאילו אין מחר. אבל אני, כנראה, שייכת לאותה קבוצת צרכנים שלא חביבה במיוחד על מוקדי שירותי הלקוחות. צרכנית נודניקית, שלא מרוצה, ואף פעם לא תהיה מרוצה, מהמוצרים שמוכרים לה.

בינתיים ניבט אליי נשר זועם מלוח המודעות, וכנראה שגם מחר, הארבעה ביולי, ימותו אנשים ברעב בגלל המדיניות האמריקאית. גם מחר ייהרגו אנשים בעיראק. גם מחר אני אצפה בפרקים ישנים של באפי – הבחורה האמריקאית האולטימטיבית – וזה יהיה הדבר הכי מרגש שיקרה לי כל היום. וגם מחר, לחברה שלי ג’קי, סוכנת ביטוח מניו יורק שסובלת מפיברומיאלגיה, לא יהיה כסף לתרופות.

זה לא שאני לא אוהבת את אמריקה, אני מנסה להסביר למ’. אני פשוט מעדיפה שהיא לא תגיע לכאן.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , ,

10 תגובות לרשומה מחר הארבעה ביולי, ולג’קי לא יהיה כסף לתרופות

  1. דרור שניר בתאריך 03/07/2007 בשעה 17:20

    כתוב יפה. שתי הפסקאות שלפני הסוף היו חשובות לי במיוחד – כי למיטב הבנתי הן מציינות שאין כאן התנערות גורפת מהתכנים/תוצרת, אלא התנגדות לערכים שמנסים להשתחל אלינו ביחד איתם.

  2. עופר בתאריך 03/07/2007 בשעה 17:39

    כרמית, אני יודע שאת חיה בקהילה קטנה ומגובשת, אבל אני לא חושב שהתיאורים שלך את ארה”ב זרים במיוחד לאלו שגדלו בערים גדולות.

    למעט עניין המשפחה, שאצלנו מגובשת מאוד, רוז מתארת יפה את החיים כפי שאני מכיר אותם.
    השכנים שלנו, ולמעשה הרחוב כולו, זוכר כל-כך הרבה ריבים מימים עברו, שבאמת יש בקושי למי להגיד שלום.
    חברים? צר לי לומר, אבל עוד לא נתקלתי ביצור שעונה על ההגדרה הזאת. לא באמת.

    ארה”ב כמדינה אמנם מנוכרת וקשה כשהמזל לא מאיר לך פנים, אבל כשמבקרים בה, אי-אפשר שלא לחוש שמשהו אדיר נעשה שם.
    לא-יכולתי שלא לחוש שיש גרעין של אמת בחזון האבות-המייסדים ובאמיתות עליהן הצהירו בהכרזת העצמאות של ארה”ב.

  3. גדל בשדה בתאריך 04/07/2007 בשעה 00:12

    כתיבה חזקה ואף בוטה כרמית. אולי אני טועה, אבל קשה לי להאמין שהמצב כל כך קשה.

    אני יכולה לספר מנסיוני כתל אביבית, שהחיים בכל מקום זה מה שאתה יוצר סביבך, עופר. יש לי קשרים של חיבוקים ונשיקות עם שכני הורי וגם היום כשעברתי לדירה משלי יצרתי סביבי שכנים וחיבוקים ונשיקות ודאגה הדדית. ואני אכן מוקירה תודה.

  4. עופר בתאריך 04/07/2007 בשעה 10:39

    גדל בשדה, אני לא אוהב את הטענה שאני היחידי שמחליט איך ייראו היחסים שלי עם הסביבה.
    אם השכנים החביבים שלי החליטו להיכנס ראש בראש עם כל דייר חדש שנכנס – רק כדי להשיג עוד מטר לגינה או לחדש ריבים מקדם, אני לא תרמתי לזה.
    זה לא אומר שאין שכנים שאפשר להגיד להם שלום, ולנסות לשנות את האווירה, זה רק אומר שלא הכל תלוי בי.

  5. גדל בשדה בתאריך 05/07/2007 בשעה 00:02

    ומה אכפת לך אם יש להם עוד מטר בגינה?
    אין ספק שאנשים קשים/ מגעילים יש בכל מקום, אבל החוויה שלך לגבי היחסים עם הסביבה אכן תלויה בך, ובמה שאתה יוצר/ נותן, אם אתה אוהב את זה או לא. מענין אם התחושה הזו מלווה אותך גם במקומות אחרים. למשל במעבר דירות או בעבודה.
    שוב, מנסיוני, גרתי בצפון תל אביב, במרכז ת”א, ביפו, ברחובות וביד אליהו ואני מוצאת שתמיד השכנים טובים בעני ושאני ברת מזל. גם חגים חגגנו שכונתית (פותחים שולחן באמצע הרחוב וכל אחד מביא תבשיל למשל). יש שכנה חמודה שלפעמים אוספת את הבן שלי מהגן כשאני מאחרת ב-5 דקות מהעבודה. אנשים זרים שפוצחים בשיחה לילית תוך כדי טיול עם הכלב. זה כן תלוי בך למצוא את האנשים סביבך שאתה יכול למצוא עימם שפה משותפת, כפי שאתה עושה עכשיו כאן באינטרנט. ואני מכל הלב מאחלת שכך יהיה.

  6. נסט בתאריך 10/07/2007 בשעה 01:04

    באולינג לקולומביין היה אחד הסרטים הכי מניפולטיביים ולא אמינים שיצא לי לראות.

  7. עופר בתאריך 13/07/2007 בשעה 17:09

    כי כשכל משפחה רוצה עוד מטר לגינה, זה הולך על חשבון הכביש, שכרגע מתאים למעבר רכב אחד בלבד וללא חניות מסודרות.
    יש גם נטיה מכוערת לקחת את המטר הזה מאנשים שבדיוק עברו לרחוב, ולא בדיוק מודעים לאיזה הסדרים היו בענייני הגינות.

    שוב, יש דברים שתלויים בי ויש שלא. זה לא אומר שאי-אפשר לנסות לשנות את המצב, אבל מוטב להכיר בו מאשר לפתח איזו תחושת Mea Culpa תמידית.
    לא, זו לא תחושה “בילד-אין” אם לזה חתרת, אבל אני יכול לזהות מתי מתנכלים במכוון.

    אני שמח ששכניך נעימים, ומודה על האיחולים 🙂

  8. Golden בתאריך 16/07/2007 בשעה 06:07

    אני מטיילת באמריקה עכשיו (שלושה שבועות באזור קליפורניה-יוטה-נוואדה, בעיקר יערות יפהפיים ומדבר עותק נשימה, ועכשיו ניו יורק) והמילים שכתבה רוז מחלחלות מכל מקום כמעט. טוב לקרוא פוסט כזה, הוא נתן לי תחושה של שפיות.

    Enchantment הוא ספר מוצלח? דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכות אמריקה – חנויות הספרים פה ע נ ק י ו ת!

  9. גדל בשדה בתאריך 16/07/2007 בשעה 11:37

    אני מודה שהייתי צריכה לפתוח מילון כדי להבין מה זה “Mea Culpa “, אבל סבבה.

  10. סוכן זוטר, מקסימום לבלר » Invoke Often בתאריך 26/10/2009 בשעה 22:41

    […] את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני, הלכה למעשה (וגם כאן, וכאן, […]

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *