אם יגיעו המטיילים

17/03/2007
נכתב על ידי

כל הלילה ירד גשם, רחץ את העצים. ציפור לילית אחת לא הפסיקה לצייץ בדחיפות, ואני ישבתי אצל השולחן מול החלון הפתוח. נשמתי את ריח המים והאדמה, וחרזתי טבעות מחרוזי קריסטל. אילפתי חוטי מתכת, נשמתי את הצבעים והנצנוצים. הבוקר זורחת השמש, אבל עדיין אפרורי במקצת, רטוב, ובוצי. אני לא יודעת אם יגיעו המוני מטיילים לפארק הגובל במושב, כמו בשבת שעברה. מזג האוויר חורפי משהו. 

אם יגיעו המטיילים, ודאי שוב יותירו מאחוריהם הררי זבל. יחזרו לעריהם ולבתיהם המצוחצחים, ואת השדות שלנו ואת אדמת הפארק ישאירו מנוקדים בשקיות, בקבוקים, מיכלי קרטון, פחיות. שוב נלך אחריהם במוצאי שבת ונאסוף את האשפה. לאור הירח של שלהי חורף נלקט פסולת לתוך שקיות בשקידה, בתשומת לב. שוב יחרכו הג’יפים והטרקטורונים את אדמת העמק, יקטלו גדילנים ופרגים, חרציות ועשבים. שוב יתבהלו דרורים ועורבים מרעש המנועים וחריקות הצמיגים. שוב יידרס לפחות שועל אחד על ידי ג’יפ אורבני אימתני, קורבן כפרה לאלוהי תיירות הפנים.

עונת הפריחה ברמות מנשה מתקרבת לשיאה. מיליון מטיילים יגיעו לכאן באביב כדי לצפות בה. כבכל שנה, יהפכו כבישי העמק המנומנמים לצירים פקוקים ועמוסי מכוניות. בבוקר רואים הכפריים את המחזה והלב מתמלא גאווה. במקום הכי יפה בארץ אנחנו גרים, ומכל קצותיה באים אנשים לראות את העצים, הפרחים חיות הבר והנחלים, שעל שלומם אנו אמונים. בערב רואים הכפריים את הררי האשפה וגופות בעלי-החיים, והלב מתכווץ. במקום הכי יפה בארץ אנחנו גרים, ומכל קצותיה באים אנשים למעך את הפרחים, לחרוט באולר על העצים, לדרוס את חיות הבר ולטנף את הנחלים, שעל שלומם אנו אמונים.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , ,

17 תגובות לרשומה אם יגיעו המטיילים

  1. מרק ק. בתאריך 17/03/2007 בשעה 12:53

    אני לא יודע אם תחשבי שזה טוב או רע, אבל עשית לי חשק לקחת את הטרנטה ולבוא לטייל בסביבה. יש אתרים מומלצים במיוחד?

  2. מאזינה ברקע בתאריך 17/03/2007 בשעה 13:01

    עצוב 🙁

  3. כרמית בתאריך 17/03/2007 בשעה 14:37

    מרק, נחל השופט / עין אמי מדהימים וקסומים בתקופה הזאת של השנה. זה אחד המסלולים שאני אוהבת לחזור אליהם כל הזמן ולא מתעייפת מהיופי. פה יש הסברים טובים: http://www.tiuli.com/track_info.asp?track_id=58

    אם לא מתחשק לך מסלול רגלי או להתעייף בשבת (לי זה קורה הרבה), אפשר לעלות על מחלף אליקים ולקחת שמאלה במעגל התנועה (מכיוון מחלף זכרון/כביש החוף) לכיוון דלית אל כרמל. אחרי 10 דקות נסיעה בערך מגיעים לכיכר עם שלט חום של רשות שמורות הטבע והגנים שמפנה ימינה למוחרקה/קרן הכרמל. אני לא זוכרת אם זו הכיכר הראשונה או השניה.

    באזור המוחרקה אפשר לחנות, לפרוק סל פיקניק וליהנות מירוק ופריחה. בתחילת השבוע היו שם כלניות בשלל צבעים, רקפות וגם כמה פרגים. כמובן שיכולים גם להיכנס למתחם המנזר עצמו ולעלות למצפה – אפשר לראות עד סוריה ולבנון בימים עם ראות טובה.

  4. מרק ק. בתאריך 17/03/2007 בשעה 18:42

    תודה. אחד היתרונות בלהיות מובטל זו האםפשרות לעשות טיולים כאלו באמצע השבוע במקום להתקע בפקקים בשבת.

  5. רובין בתאריך 17/03/2007 בשעה 18:42

    יצא לי לבקר הסופ”ש הרבה ברמת מנשה. אתמול ביקרתי חבר בשמירות בג’וערה, והיום הייתי בסמינר ב”הרי אפרים”. בכל פעם שאני מגיע אני מתפעל מחדש מהיופי. מאד עצוב לשמוע שהמטיילים הורסים את האזור, וזה מעלה לי דילמה: האם עדיף להכריז על המקום כשמורת טבע סגורה ולאסור כניסת מטיילים? – כך נשמור על הטבע, אבל נוותר על האפקט החינוכי שיש לטיול בחיק הטבע, וננתק את הקשר בין האדמה לאדם. האם נעודד אנשים לטייל וננסה לחנך לשמירה על הטבע? – זהו מעשה חינוכי ראוי, אבל כנראה שחיות וצמחים רבים יפגעו בדרך. מה אפשר לעשות?

    ומעניין לעניין באותו עניין – לפני שנה, פחות או יותר, הייתי באימון באליקים לקראת עליה לקו צפון. בכל שטחי האימון פרחו פרגים אדומים נהדרים. כתבתי שיר בהשראת האזור:

    הערב מכה בכנפיו הגדולות
    על הרי מנשה השותקים ערפל.
    זה אייר שפיזר הפרגים בגבעות,
    הפקידם למשמר אור ירח מהל.

    הם פרגי ההספד לאהוב שנדם
    (שירתו הגשומה לא תושר בשדותינו),
    הם פרגי זכרון של אֹדם הדם
    שזרם בעורקיו של אדון שאיננו.

    האהוב, האדון ירד אל השאול
    כשזמנו של החֹרף בארץ אזל.
    הבֻּסתן, השדה, לא ישוב הוא לגאול –
    לא ישיב את הרוח, יזנח את הטל.

    ובמותו אל קברו בגבעות נעפיל,
    נלקט את זרי הפרגים ונדע
    שהקיץ קרוב, הוא פוסע בשביל
    ונזיל אז דמעה יחידה.

    אז בתער חדה, חמה ושמשית
    יגיע הקיץ – נחוש, אך חפוז.
    ברחובות הנשים יבכו חרישית
    כי עצוב, הן תדענה, למות בתמוז.

  6. אילאיל בתאריך 18/03/2007 בשעה 09:04

    אני מבינה את מה שאת אומרת. מצד שני, אולי בתי המושב ודייריהם הם שניכסו לעצמם את הטבע מלכתחילה, חפרו ובנו יסודות, החרידו את הנוף משלוותו, סללו וחצבו, הקימו עסקים קטנים, בתי ספר ועוד ועוד… היכולת לעבור אל ה”פריפריה” ולגור בה אינה מקנה אוטומטית תו תקן מוסרי. וגם אני כמוך: בת טבעון כל חיי, ובשנים האחרונות תושבת כרכור. אף פעם לא גרתי בעיר ולא שעטתי בג’יפ. אבל הכללת הכללה חמורה מדי, לא?

  7. כרמית בתאריך 18/03/2007 בשעה 09:41

    רובין, אני לא חושבת שצריך לסגור את הטבע. להיפך, אני מאמינה בחיים בהרמוניה עם הטבע. השאלה היא איך עושים את זה. “חינוך” זו סיסמא יפה, אבל אני לא בטוחה שהיא עובדת.

  8. כרמית בתאריך 18/03/2007 בשעה 09:45

    אילאיל, דווקא בישובי רמות מנשה, אני חושבת שהצלחנו לשמור יפה על האיזון העדין בין אדם לטבע, ולהוציא מפעל קיבוצי אחד שבאמת מפריע בנוף ומזהם, כל הבנייה, הסלילה וכו’ היא מינימליסטית ולא דורסנית. כמו כן, כמות הפרויקטים “הירוקים” שהתושבים “הפשוטים” בכפר מעורבים בהם היא עצומה. ילדי בית ספר עסוקים בלהציל את הבז האדום, שנמצא בסכנת הכחדה למשל, ותושבים מקדישים מזמנם כדי לבנות בתי קינון בגג לציפורים נודדות. אני מזמינה אותך לבוא למושב ולראות 🙂
    את צודקת שעשיתי פה הכללה, ומן הסתם יש גם מושבניקים שהגיעו לפה עם ג’יפים כדי לדרוס פרחים ולא רק עירוניים, אבל אני בטוחה ב-90% שהם לא מושבניקים או קיבוצניקים מישובי רמות מנשה… 🙂

  9. דנה בתאריך 18/03/2007 בשעה 11:48

    גם כעירונית ממרכז הארץ שמרבה לטייל בצפון אני מזדהה לגמרי עם תחושת הכעס והעלבון. אנחנו חונים בצד הדרך, הולכים (בזהירות!) בשבילים, כדי לגלות משפחות שדווקא הולכות בין ועל הפרחים, וכל הפריחה הנפלאה מעוטרת באשפה. המזעזע בעיני היא איך כל הנזק הזה נגרם באיצטלה של אהבת הטבע והנחלתה לילדים, אבל ללא כל רגישות לטבע עצמו ולצרכיו. אני שייכת לדור שההיכרות שלנו עם הטבע הייתה דרך טיולים בהנחייה של מדריכי החברה להגנת הטבע, וכל טיול כזה היה לא רק הזדמנות ללמוד ולחוות את הטבע אלא גם הזדמנות לחנך אותנו לכבוד ואהבה. הלואי והייתי יודעת איך אפשר לשוב ולהעביר את היחס הזה מחדש.
    דנה

  10. רובין בתאריך 18/03/2007 בשעה 12:08

    אני חושב שחינוך הוא לא סיסמה, אלא כלי ממשי ואפקטיבי (אם כי איטי) לעיצוב המציאות. אני יודע, כי ראיתי את זה קורה. אני עוסק בכך רב השבוע, כי אני באמת מאמין שאני יכול לשנות ככה משהו בחברה הישראלית.
    אני בטוח שאם חינוך לחיים הרמוניים עם הטבע היה נפוץ ועמוק בחברה הישראלית לא היינו רואים את התופעות שאת מדברת עליהן. ואולי גם החינוך (במשמעותו הרחבה) הוא הסִבּה שהמקומיים משקיעים את זמן ומרצם בשמירה על הטבע.
    בכל מקרה, אם חינוך הוא סיסמה שאינה עובדת, וסגירת הטבע בשמורות אינה אופציה – אז מה כן? איך גורמים לכך שהמטיילים (והמוני בית ישראל בכלל) יחיו בהרמוניה עם הטבע?

  11. הדר בתאריך 18/03/2007 בשעה 22:38

    אתמול טיילנו בשמורת נחל דישון. הפריחה אכן מדהימה ובכלל אחרי הגשם שירד הכל נראה כ”כ רענן ונקי, שלא לדבר על הניחוחות 🙂
    מה שהעיב על שמחתנו היו באמת שאריות שהשאירו אלו שטיילו לפנינו. עברנו על פני שדה ענק שכולו כוסה בבקבוקים ריקים, כלים חד פעמיים ושקיות. אף פעם לא אבין מה מביא אנשים להשאיר את הזבל בשטח. אולי הם חושבים שהגמדים הקטנים של משרד התיירות יגיעו להעביר שואב… חבל שהפקחים שלנו עסוקים מכדי לפקח ולקנוס…

    אבל אני חושבת שעשית הכללה קצת בוטה בעניין הג’יפאים…
    לא כל מי שנוהג בג’יפ דורס פרחים או שועלים….
    בתור ג’יפאית ותיקה (14 שנה), אני יכולה להבטיח לך שמעולם לא נסעתי בשביל שאינו מסומן ומותאם לרכב, מעולם לא דרסתי פרח או שועל (טפו טפו טפו), מעולם לא השארתי שאריות בטבע ומעולם לא נהגתי בצורה שהחרידה או הבהילה חיה כלשהי וכך גם כל מי שטייל עמי במשך השנים הארוכות הללו.

    אני מסכימה שישנם הרבה מאוד אנשים שעולים על הרכב וגורמים לנזקים עצומים והתנהגות כזו אכן ראויה לגינוי חריף, אך חבל להכליל ציבור שלם….במיוחד כשרבים מן הג’יפאים הינם אוהבי טבע אמיתיים, במלוא מובן המילה.

    לילה טוב
    הדר

  12. אילאיל בתאריך 18/03/2007 בשעה 22:41

    דנה – ודווקא כעירונית ממרכז הארץ שמרבה לטייל – את לא חושבת ש”האשמת” העירונים אינה במקומה?
    כמי שקרובי משפחתה מתגוררים במושבי עמק יזרעאל אני יודעת לומר בוודאות שאת כמות הקילומטרים, הרעש והחורבן הסביבתי שילדיהם עשו עם טרקטורוניהם ודומיהם אני וילדיי לא נעשה, כנראה, לעולם.
    לא העירוניות אשמה בהשחתת הסביבה. יש אנשים טובים בכל מקום.

  13. כרמית בתאריך 18/03/2007 בשעה 23:05

    הדר, אני מודה, שקשה לי מאוד עם הג’יפאות. בעברי התוסס אפילו יצאתי עם ג’יפאי שלקח אותי לאי אלו טיולי שטח. רוב הזמן הייתי עסוקה בלהזעזע ממה שהג’יפ עושה לאדמה, לצמחים, וכו’. לא ממש הצלחתי ליהנות מהחוויה. גם הוא כל הזמן דיבר על שבילים מסומנים וכו’, אבל אני לא יודעת כמה מזה היה רק כדי להרגיע אותי 🙂

    ושוב, כפי שאמרתי לאילאיל, כמובן שלא *כל* הג’יפאים פוגעים בטבע, כמו שלא *כל* העירונים פוגעים בטבע. אני פשוט מדווחת על מה שאני אישית רואה בשבתות באביב ממקור ראשון, לא עורכת מחקרים סטטיסטיים מדויקים…

  14. כרמית בתאריך 18/03/2007 בשעה 23:09

    רובין, אין לי תשובה חד-משמעית בנושא. הלוואי שהיתה לי. אני חושבת שאולי המפתח הוא לא לחנך, אלא לאפשר לאנשים להרגיש שוב. להרגיש חמלה, אהבה. בעיקר חמלה. מי שחומל, לא יחרוט באולר על העצים, לא יזרוק אבנים על ציפורים ולא ימעך פרחים…

  15. כרמית בתאריך 18/03/2007 בשעה 23:11

    דנה, אני גם מתלבטת בנושא “ההנחלה” של אהבת הטבע האמיתית, ולצערי אין לי הרבה תשובות. כפי שאמרתי לרובין, אולי המפתח הוא חמלה ורגש, פחות “חינוך”. אולי.

  16. הדר (לא הג'יפאית) בתאריך 19/03/2007 בשעה 08:09

    מעודד לשמוע על הפרוייקטים שאת קוראת להם הפרוייקטים של האנשים ה”פשוטים”. הגנת הטבע היא לא רק עניין לנביאי זעם קמוטי עור, עתירי תארים בפרמקלצ’ר ואוכלי נבטים. זה משהו שכולם יכולים להתחבר אליו. ואני מסכימה עם דנה – הימים המוקדמים של האקולוגיה בישראל, ימי הפרחים המוגנים והטיולים (הרבה לפני שקראו לזה אקולוגיה, ואפילו לפני שידענו מהו האוזון), הקנו לי ולחברים שלי יחס של כבוד אמיתי לצמחים ולחיות. אני לא יודעת איך זה עכשיו.

  17. רובין בתאריך 23/03/2007 בשעה 12:15

    אני חושב שצריך לשאול “מהו חינוך?” בהקשר הזה. יש לי הרגשה שאנחנו מדברים על דברים שונים. בעיני, כל אינטראקציה בין-אישית שמטרתה לחשוף או לפתח צדדים מסוימים באדם, מתוך ראיה ערכית מסוימת – היא חינוך.
    לגבי החמלה – אני מסכים איתך. אבל אין לי מושג איך מפתחים את החמלה באדם בדרך שאינה דרך החינוך (וגם אז זה קשה). יש לך אלטרנטיבות?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *