אהבת הארץ, רילואדד

28/07/2017
נכתב על ידי

אני תופסת מעצמי פטריוטית. פטריוטית די גדולה, אפילו. אוהבת את ארץ ישראל. זו אמירה שלא הרבה שמאלנים מסכימים לעצמם לומר, בעיקר כי ימנים קיצוניים ניכסו לעצמם את אהבת הארץ. כאילו הם היחידים שהארץ בדמם. אז הנה אני, שמאלנית מימים-ימימה, לא מהססת לומר שאני אוהבת את כל כולה של ארץ ישראל.

באוטו שלי שומעים רק שירי ארצישראל. אריק איינשטיין, דקלון והשובלים, שושנה דמארי, הגבעטרון, תיסלם, כוורת, יהורם גאון, חווה אלברשטיין והלהקות הצבאיות. כולם מככבים אצלי. הקטנה שלי למדה את כל המילים של “שיר על נחלים” בגיל שנתיים וחצי, שהוא עד היום השיר האהוב עליה. אפילו יותר מהשירים של סטטיק ובן אל, שאליהם אני עוד אחזור ברשומה זו.

תבנית נוף המולדת שלנו מעיפה לי את הסכך. כן, אני מהמעצבנים האלו שמכירים את השמות של כל ההרים, כל הנחלים, כל בעלי החיים, כל צמחי הבר, וגם את רוב החרקים והפטריות של ארץ ישראל. אני מסוגלת לפרוץ בצווחות התלהבות למראה גבעה מכוסה מרבדי פרחי חרדל פושטיים באביב, כאלו שאחרים קוראים להם “עשבים שוטים”. הגדולה שלי תגלגל עיניים. “טוב אמא, תירגעי. כמה אפשר לחפור על פרחים?” אבל אלו לא סתם פרחים. אלה הפרחים שלנו. של כל מי שנולד פה וחי פה. אלו הפרחים הנפוצים ביותר בארץ הזאת, שימשיכו לפרוח, כל שנה בשלהי החורף, בלי קשר לסכסוך, לכיבוש, למחירי הדיור, או למצב במשק.

אני עפה משמות של מקומות שמספרים על ההיסטוריה והנוף של הארץ . קיסריה, עוספיה, פרדיס, נס ציונה, בית ירח, רשפון, בית דגן, נס ציונה… אלו רק ישובים שיצא לי לעבור בהם בשבוע האחרון, רשימה לא ממצה בהחלט.

אני אוהבת את האנשים שנולדו פה, מכל הדתות, מכל הלאומים, ומכל הקבוצות האתניות. וזה עולה לי בבריאות להגיד את זה, כי אני סוג של מיזנטרופית, אבל לא הייתי מחליפה את מלח הארץ הזאת בבנים ובנות של אף ארץ אחרת. אנחנו אחרים, אנחנו ייחודיים, אנחנו השתקפויות של כל מה שיפה פה, כל מה שאהוב פה, וכל מה שקשה פה: חמסינים, פירות עסיסיים, מדוזות בחופים, אבק ועפר, וקוצים יבשים.

אני אוהבת כל תת-התרבויות שנוצרו פה, במובן הכי טהור שלהן. לא כולן עושות דברים לטעמי, לא את כולן אני מכירה בכלל, אבל אני אוהבת את זה שהן קיימות, ושיש לנו מהכל: מוזיקה מזרחית, שירה ערס פואטית, רוק ישראלי, מטבח גלילי, ספרות מופת, סטארטאפים מגניבים, מדענים זוכי פרס נובל, חקלאים צרובי שמש, אמנים ואמניות מכל המינים והסוגים, אקטיביסטיות פוליטיים וחברתיים מכל המינים והסוגים, ליקוט עשבים בניצוח ערבים ומזרחיים, ליקוט פטריות בניצוח ערבים ויוצאי ברה”מ, גרפיטי תל אביבי נושך, בגדים שיש רק פה, אוכל שיש רק פה, והוויית רחוב יומיומית שיש רק פה.

אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר, ולא רוצה להחליף את העם. וכשאני אומרת עם, אני מתכוונת לכולו: יהודים מכל הסוגים, ערבים מכל הסוגים, נוצרים, דרוזים, וכל השאר. הארץ מחוספסת, מסוכנת, חמה מדי, רוויית דם המתים וזיעת החיים, אבל היא אהובה וחשובה, והיא שלי. והאנשים האלו, שמרכיבים את הארץ, מכל הסוגים ומכל הדתות והלאומים, הם לנצח יהיו דומים לי, ואני דומה להם.

לפעמים שואלים אותי אם אני ציונית. והאמת היא, שלא כל כך. הציונות היא נדבך חשוב, מעניין, ומורכב בהיסטוריה של ישראל המודרנית, אבל היא רק חלק מהמכלול השלם של הארץ הזאת. ואני לא אוהבת חלק מישראל. אני אוהבת את כולה. אני לא אעביר פה ביקורת על הציונות. העניין באהבת הארץ הוא לא אם הציונות נכונה וטובה או לא. העניין הוא שהיא רק חלק אחד בפסיפס.

בתמונה הגדולה, שהציונות משתבצת בה, יש גם את הסיפור הדרוזי, המיתוס הנוצרי, הנרטיב הפלשתיני, המורשת היוונית והרומאית, ההיסטוריה הכנענית והפלשתית, המסורת הערבית והמסורת העותומנית, וכמובן גם את נחלת אבותינו היהדות – שלא כולה בדיוק ציונית, אם נהיה נאמנים למציאות.

לאהוב את ארץ ישראל, בעיניי ועבורי, זה יותר מאשר לאהוב את התרומה היהודית לתרבות ולהוויה של הארץ. כמובן שהיותי יהודיה משפיעה על העניין שלי בישראליות, וכמובן שהפטריוטיות הספציפית שלי נוטה באופן טבעי להתמקד בחוויה היהודית-ישראלית. אבל היא גם צבועה בצבעים של האהבה שלי לאלוהי כנען הקדומים, במושבניקיות שלי שמבדילה אותי מישראלים עירוניים, בתווית “מזרחית” שמלווה אותי לטוב ולרע, ובמטען תרבותי ורקע משפחתי של מאות שנות גלות מהמולדת בהרי כורדיסטן. בשורה התחתונה, זה שאני (גם) יהודיה לא אומר שאני לא מכירה בחשיבות וביופי של עוד דברים שיש פה בארץ מעבר לישראליות יהודית.

המתנגדים לפוליטיקה הימנית לא צריכים לפחד להגיד שאנחנו אוהבים את הארץ. ישראל לא שייכת רק לימין, רק ליהודים, או לאף קבוצה ספציפית אחרת שחיה פה. אף אחד לא יכול לגזול מאיתנו את האהבה למולדת. להיפך, במקום לברוח מהמונח הזה “אהבת הארץ”, כי הוא מעלה בנו אסוציאציות של מתנחלים קיצוניים, אני חושבת שזה התפקיד שלנו להגדיר מחדש פטריוטיות ישראלית: פטריוטיות שכוללת בתוכה את כל בני הארץ וגם את כל האספקטים של הארץ: השלמים והפצועים, היפים והמכוערים, הראויים לגאווה והטעוני-שיפור.

רבים אומרים לי שקשה להם לבטא פטריוטיות, כשיש כל כך הרבה דברים מקולקלים פה. אני מודה שגם אני מרגישה ככה לפעמים. קשה פה, וזאת האמת.

את אחד המשפטים הכי נוגעים ללב ומצחיקים בשירה על ארץ ישראל כתב טשרניחובסקי: “הוי! ארצי מולדתי! הר טרשים קרח!”. המשפט הזה מבטא הלך רוח שעובר כחוט השני בכל היצירה הישראלית: היא ארץ קשוחה וקשה, אבל היא שלנו, ואנחנו אוהבים אותה. את הסנטימנט הזה אפשר למצוא גם אצל לאה גולדברג (“מכורה שלי, ארץ נוי אביונה”), יוסי גיספן (“ארץ בראשית, גן עדן של מכאוב…פיסה של אדמה… מולדת בת חלוף”) ואפילו סטטיק ובן אל תבורי (“אין לנו איביזה, אין הרבה בויזה, אבל יש לנו את הבריזה של אילת והכנרת…. אין עוד קיץ כזה במדינה אחרת”).

אם ישראל חשובה לנו, אז הקושי בחיים פה הזה לא צריך לבטל את האהבה אליה. גם עם אמא שלי קשה לי לפעמים, גם עם הבנות שלי. אני לא מפסיקה לאהוב אותן לרגע. ההשוואה הזאת בין מולדת לאמא היא עתיקת יומין, כמובן ולא שלי. ובבלוג הזה שגורס שאמא היא סוג די חשוב של אלוהים, אז אהבת המולדת היא משהו שבא באופן טבעי.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , ,

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *