בין חמלה לחבלה

08/03/2007
נכתב על ידי

לרוב הטקסים, הקסמים ותרגילי העבודה הרוחנית היומיומית יש מטרה אחת ויחידה: לשמש כלים המאפשרים לנו לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם, לחיות חיים מלאים ומעורבים וברי-קיימא, להיות מאושרים ופעילים.

סירוב לתרגל באופן יומיומי ורציף הוא סירוב לחיות חיים מאושרים, מלאים ומאוזנים. ואני לא מדברת כאן על אנשים שעבודה רוחנית לא מעניינת אותם מכל מיני סיבות, או שמצאו דרכים אלטרנטיביות כדי לחיות חיים טובים ומאושרים ולממש את הפוטנציאל האישי שלהם. אלו, כבודם במקומם מונח.

אני מדברת על אנשים שכביכול מחויבים לעבודה רוחנית, וזקוקים לה, אבל כמעט שום תרגיל, טכניקה או שיטה “לא נראים להם”. ואז הם קוראים עוד ספר ועוד ספר, מתחקרים עוד מורה ועוד מורה, מנסים עוד סדנא ועוד סדנא, ותמיד מעקמים את הפרצוף בסוף, מגלגלים עיניים וקובעים שזה פשוט לא זה. אני מכירה אנשים שתקועים שנים בלופ כזה של רצון לצמוח מחד וחוסר יכולת מוחלט לצמוח מאידך.

אני חושבת שהצעד הראשון ליציאה מהלופ הוא לתת אמון. לסמוך על המורה שבחרתם או על המסורת שבחרתם (בהיעדר מורה ספציפי) שהטכניקות שהם מבקשים מכם ליישם הן טובות ויעילות. אני הייתי בטוחה שטכניקת מדיטציה מסוימת שמשמשת במסורת שלי היא לא בשבילי. בטכניקה הזאת יש שקט מוחלט בראש, ואני חשבתי שזה לא טוב לי, כי שקט מוחלט זו הזדמנות לשדים הפנימיים שלי לנהל שיחה ערנית. ואז, במקום לצאת רגועה ושקולה מהתרגול, אני יוצאת ממנו בסרטים.

למזלי, המורות שלי התעקשו שאתרגל את הטכניקה למרות ההסתייגויות ולמרות (אולי בגלל) השדים. חודשים ארוכים תרגלתי בחירוק שיניים, ורק לאחר זמן רב ראיתי פירות מן העבודה. היום, אני לא מסוגלת לתאר לעצמי בוקר בלי תרגול של מדיטציית שקט ודממה. היא מאפשרת לי להתמודד עם העולם בצורה טובה יותר, לפתור בעיות בשלווה, לעבוד במספר עבודות, להתנדב, לעסוק בשלל תחביבים, ולנהל חיי חברה ואהבה מסועפים מבלי להתמוטט או להתבלבל.

מאגיה היא עבודה קשה, עבודה שלא נותנת תוצאות מידיות. כדי שיבשילו הפירות צריך לחרוש ולזרוע, להשקות ולזבל ולהמתין בסבלנות לפריחה, ולהתפתחות הפרי מן הפרח. מי שאין לו סבלנות, לא יראה פירות. מי שמסרב לחרוש ולזרוע, גם כן לא יראה פירות. ומי שקורא לעצמו גנן או חקלאי בלי שצמח אצלו כלום… לא רק שהוא משלה את עצמו. הוא גם יורה לעצמו ברגל, ומונע מעצמו את זכותו הטבעית לחיות חיים של קסם ועוצמה.

אני אומרת תמיד – אני מאמינה באחריות אישית. אם אני באמת ובתמים רוצה לצמוח ולהיות מסוגלת לעשות קסמים ולשנות את העולם מסביבי, אני צריכה לקחת אחריות על היכולות שלי. אני צריכה להחליט לתת אמון בשיטה, לשמוע לאנשים מנוסים וחכמים ממני, ולתרגל כל יום בלי לוותר. לתרגל בלי גלגולי עיניים והרמת גבות. להיות מחויבת לתהליך.

אני גם מאמינה שטיפוח חולשה הוא פשע רוחני. אנחנו בני אדם ולכולנו יש חולשות, אבל אני לא רוצה להניח לחולשות שלי להכתיב את חיי. אני בשום אופן לא רוצה שאחרים יעודדו את החולשות שלי, אלא להיפך, יסייעו לי להתגבר על חולשות, ולמצוא את העוצמה בתוכי. אם צריך לתת לי משוב או ביקורת, אז מצוין. אני אקשיב, ואני אלמד.

כשאני רואה אנשים שמשתעבדים לחולשות שלהם, אני לא מעודדת את זה, ולא אומרת שזה בסדר. זה לא בסדר. אני מאמינה, שכבני אדם יש לנו זכות טבעית לחיות חיים של עוצמה ומימוש. אני מעדיפה לעזור לאנשים למצוא עוצמה ולעבוד על החולשות שלהם.

ברור שאף אחד מאיתנו לא מושלם. ברור שחלקנו צריכים הרבה יותר זמן למצוא דרך ועוצמה מאשר אחרים. וזה בסדר. לחלקנו יש גם מגבלות שכנראה לעולם לא נתגבר עליהן, ונצטרך ללמוד לחיות איתן.  אם אני סובלת מנכות או מחלה ובגלל זה לא מסוגלת לעשות דברים מסוימים, זו מגבלה. אם באתי ממשפחה חרדית או שנאנסתי באכזריות בילדותי ואני לא מסוגלת להתמודד עם עירום טקסי, גם זו מגבלה. מחובתי להבין את המגבלות האלו ולגלות חמלה כלפיהן. יש לי גם זכות לצפות מאחרים שיגלו חמלה כלפי המגבלות הללו שלי.

אבל חולשה ומגבלה זה לא אותו דבר. אם אני מסרבת לתרגל כי שום דבר לא נראה לי, זו לא מגבלה אלא חולשה. אם אני מסרבת ללמוד כי לדעתי אני האישה החכמה ביותר ביקום ולמה מי יכול ללמד אותי משהו בכלל, זו חולשה. אם אני לא מסוגלת לנהל שיחה פשוטה וישירה על הנושאים שחשובים לי, אלא מפזרת רעל פאסיבי-אגרסיבי בכל משפט שלי, זו חולשה. אם אני לא מסוגלת לעשות עבודה רוחנית עם אנשים שאני מקנאת בהם או מרגישה מאוימת על ידם, גם זו חולשה. גילויי הבנה כלפי חולשות מסוג זה הם לא הבעות של חמלה. הם חבלה מרושעת.

אם אני אגיד לתלמידים שלי (או לחברות שלי, או לכל אדם בעצם) – שזה בסדר לא לתרגל אם שום דבר לא נראה להם ולא עושה להם את זה, שזה בסדר לא לקחת אחריות על הרגשות שלהם ולתקשר בצורה לא בריאה,  אני לא מגלה “חמלה” כלפי “המגבלות” שלהם. אני מעודדת את החולשות שלהם. אני תוקעת אותם במצב של בינוניות וחוסר ישע. אני מחבלת בהתפתחות הרוחנית שלהם, ואני פוגעת ביכולת שלהם לחיות חיים טובים.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות:

9 תגובות לרשומה בין חמלה לחבלה

  1. aylish בתאריך 10/03/2007 בשעה 12:12

    אני גם אוהבת את המדיטציה הזאת היא התגלתה לי באמצעות חלום
    בחלום הייתי בחדר חשוך כל הזמן בשקט וכל הזמן ניסו להפריע לי מאז אני מתרגלת את
    זה אני גם אוהבת לשכב ערה כל הלילה ולהנות מהשקט מה שפעם היה נחשב נדודי שנה
    היום עושה טוב

  2. כרמית בתאריך 10/03/2007 בשעה 12:18

    אייליש, מה שאת מתארת לא דומה לטכניקה שאני מדברת עליה. אבל אני שמחה שמצאת פרקטיקה שעוזרת לך 🙂

  3. צחי בתאריך 10/03/2007 בשעה 16:10

    אני מאוד אוהב לקרוא את מה שאת כותבת, כרמית. אני חושב שזה תקף לכל סוג של לימוד. לפעמים אנחנו רוצים ללמוד משהו, אבל מפחדים מכשלון במידה כזו שכשמתחילים ללמוד ומתקשים, אז מיד מרימים ידיים.

    מישהו הציע פעם את הטכניקה הזאת כדי להתמודד עם זה. הוא שאל את התלמידים שלו אם הם היו מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ גם אם לא הייתה מובטחת להם הצלחה. אני חושב שרוב האנשים היו אינסטינקטיבית אומרים שלא, אבל מאחר שהם באמת רוצים ללמוד, הם חייבים לחשוב על השאלה הזאת קצת יותר. בדרך הזאת, הם היו פחות מפחדים מכישלון, אולי פחות מאשימים את עצמם אם הם לא מצליחים בהתחלה.

  4. עופר בתאריך 10/03/2007 בשעה 16:43

    הפוסט הזה נוגע אצלי בנקודה כואבת. אני עסוק בתקופה האחרונה בחקירה עצמית על נושאים שונים.
    האם הם מגבלות או חולשות, ומאיזה כיוון ההתמודדות צריכה להגיע: קפיצה למים, או התמודדות איטית וצעד אחר צעד.
    אין לי תשובה.

    בדבר אחד אני בטוח – והוא שאני רוצה שדברים ישתנו אצלי.

  5. אמתלאי בתאריך 10/03/2007 בשעה 17:00

    מעורר הרבה חומר למחשבה

  6. הדר בתאריך 10/03/2007 בשעה 18:27

    גם אני חושבת על זה הרבה. האם כדאי להמשיך להתלבט, אם שום דרך לא “מאה אחוז מתאימה”, או ללכת על משהו שנראה מתאים ולהעמיק בו? קשה לי להתפשר, אבל בלי להתפשר ולהחליט על נתיב מסויים, על החסרונות שבו, אי אפשר להעמיק באמת.

  7. כרמית בתאריך 10/03/2007 בשעה 19:25

    צחי, רוב הזמן הדרך היא המטרה, ולא היעד הסופי. כשזוכרים את זה, אני חושבת, אז פחות פוחדים לתעות בשבילים של המסע האישי.

    עופר, מאחלת לך כוח ואורך נשימה בחקירה העצמית. זו עבודה קשה, אבל שווה את המאמץ.

    הדר, אני מאוד מאושרת בדרך שלי, ואני ממש לא יכולה להגיד שהיא 100 אחוז מתאימה. אני מסתפקת בתשעים אחוז שהמסורת שלי נותנת לי. זה המון. וחוץ מזה שאת האחוזים הנותרים אני תמיד יכולה להשלים לבד. זה כל היופי ברוחניות לא ממוסדת 🙂

  8. aylish בתאריך 12/03/2007 בשעה 10:15

    הי אני לא מבינה למה זאת לא אותה מדיטציה ? התכונתי לזה שצריכים להיות בשקט עם עצמך ולא לחשוב
    על כלום זה באמת קשה אבל זה מרגיע מאוד שמתרגלים אני אוהבת לעשות את זה כאילו
    שאני צפה בים המלח או מתנדנדת בערסל האם לא לזה התכונת?

  9. David H בתאריך 27/05/2017 בשעה 13:21

    המילה “לזבל” מעניינת כאן נורא. ברור שלזבל בא מהמילה זבל שהיא מילה נרדפת לדשן. אבל יש כאן פנינה לשונית נסתרת לטעמי.
    אנחנו בטוחים שהזבל של אתמול כאן כדי להפריע לנו, להערם בערימות מסריחות ולהוות מצבה לכשלונות שלנו.
    אבל יש עוד אפשרות, והוא לתת לדברים חדשים לצמוח מהזבל הזה. במקום לתת לזבל לעמוד ולהרקיב, אנחנו יכולים להשתמש בו, לשנות אותו לדבר חדש יפה.
    לפרחים, לפירות וירקות.
    כל הכשלונות שלנו, המעידות שלנו והעבר שלנו יכולים להפריע לנו אם נתן להם. אם נתן להם לעמוד מולנו כל הזמן ולהזכיר לנו את הריח והטעם שלהם. ואפשר ללמוד ממנו, להתחזק ממנו ולהזדבל ממנו (כן!).

    ואולי זאת היתה כוונת הפוסט. הכי קל לתת לערימות הזבל שלנו לעמוד ולהסריח. אולי התרגלנו שכולם מסריחים, ואולי כדאי לערום את ערימות הזבל האלה מאחורי קירות ולהעמיד פנים שהוא לא שם. להתרגל לריח, להתרגל למיץ שמטפטף. אצלנו ואצל אחרים. אבל אפשר אחרת. אפשר להשתמש בכל מה שעברנו, בכל מה שנכשלנו בו, בכל מה שאנחנו פוחדים ממנו להשתמש בזה בשביל לגדל דברים חדשים.

    וזה קשה, ומסריח, ומטפטף מיץ זבל מהצדדים. כמו שאת אומרת. אני עובר את זה עכשיו. יש רגעים שאתה בטוח בעצמך, ויש רגעים שכל מה שאתה רואה זה זבל. בטוח שזה לא ייגמר, בטוח שהזבל שם בשביל להערם ולעלות על גדותיו.
    אבל אני יודע מי אני ואיזה כוח יש לי, ןאני אהיה חזק, בשביל עצמי, בשביל אחרים. אני אשבור את המעגל הזה. אמן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *