לני רביץ מלמד איך לצחוק על עצמנו

01/02/2007
נכתב על ידי

הייתי הערב בהרצאה של כוהן ההומור הגדול לני רביץ,  וצחקתי עד שכאבו לי הלחיים. האיש מבדח עד דמעות, ובניגוד לסטנדאפיסטים שבלוניים, אינו צוחק על אחרים, אלא על עצמו. לני רביץ מציע לרקוד את החיים ומלמד לצחוק כמו שאני מלמדת לנשום. בנסיעה הביתה מן ההרצאה, חשבתי לעצמי, שצחוק הוא בעצם סוג של נשימה. נשימה עמוקה, לבבית, מלאת שמחת חיים.

בכלל, נדמה לי שהיכולת לצחוק על עצמנו היא מיומנות ששווה לפתח, בדיוק כמו נשימה מודעת. כבר כתבתי בעבר על הנסיונות שלי להאריך את הפתיל הקצר, למתן את האש הבוערת בי, ולחיות חיים קצת יותר שקולים. אבל בעצם, אני לא רוצה רק להיות שלווה. אני לא רוצה רק ללמוד איך לא להתרגז בקלות. אני גם רוצה ללמוד לקחת את החיים בהומור, לחייך למכרים ולזרים, להתגלגל מצחוק, ולחיות כל רגע מתוך כוונה, מתוך אהבה, כדי ליהנות.

למען האמת, אני חייכנית רוב הזמן. יש דברים שמזעיפים עליי את מצב הרוח, ומעכירים את שמחת החיים שלי לפעמים. איתם אני צריכה להתמודד. קללות וגידופים, ציניות וסרקזם, אנשים שמדברים בקול רם מדי על הבוקר, תביעות לא-הגיוניות, חוסר-התחשבות בלוח הזמנים שלי (“אני רוצה את זה השבוע”), לקיחתי כמובנת מאליה (“כרמית בטוח תעשה” בלי לשאול אותי קודם), ניצול (“כרמית, תתרגמי לי קטע של כמה שורות מצרפתית”, שמסתבר כארבעים עמודים של מאמר מדעי), שקרים, גסות-רוח, מחשבים איטיים מדי, אנשים נודניקים, אנשים שלא מקשיבים למה שאני אומרת ואחר כך חוזרים כדי לשאול עוד פעם את אותה השאלה, חוסר-שינה, בגדים לא נוחים, אוכל לא טעים…

האם אני יכולה לנשום את כל הדברים האלו? האם אני יכולה לצחוק אותם? אני אנסה.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , ,

4 תגובות לרשומה לני רביץ מלמד איך לצחוק על עצמנו

  1. צחי בתאריך 02/02/2007 בשעה 08:26

    אני זוכר שנסעתי עם אחותי באוטו, ואיזה אחד חתך אותנו ולקח את הפניה בצורה מטורפת למדי. לא אמרתי כלום, אבל צעקתי עליו בראש שלי “חתיכת אדיוט!” והרגשתי עצבני לגמרי.
    למרבה ההפתעה, אחותי התחילה לצחוק ואמרה משהו כמו “איזה דביל” תוך כדי שהיא בפירוש צוחקת על אותו נהג ולא מתעצבנת בכלל.

    וואו. רגע מעצב ללא ספק.

  2. כרמית בתאריך 02/02/2007 בשעה 13:08

    אני מודה שבכביש קשה לי מאוד לאמץ את הגישה הצוחקנית לחיים. הרבה פעמים בנהיגה אני מרגישה כאילו אני באמצע מלחמה וצריכה אינסטינקטים של טייס קרב… צעד, צעד, אני חושבת.

  3. גיא אורן בתאריך 04/02/2007 בשעה 12:30

    נכון שזה לא באמת תמיד אפשרי, אבל לפעמים את מרגילה את הסביבה להיות תובענית כלפייך. אם אפשרי, אולי כדאי לנסות ללמד את הסביבה הרגלים חדשים. שלכרמית יש לוח זמנים משלה, שכרמית עסוקה בסוף השבוע ולכן היא לא יכולה להתפנות…

  4. כרמית בתאריך 04/02/2007 בשעה 16:21

    גיא, אני חושבת שעוד לא מצאתי את האיזון המתאים בין להיות אדיבה ונכונה להושיט עזרה לבין להרגיל את הסביבה להיות תובענית כלפיי. לפעמים נדמה שאנשים כל כך רגילים לגסות-רוח ולאגואיזם, עד שמראה האדם האדיב הראשון גורם להיתלות בו בציפורניים.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *