האוהל האדום

20/01/2007
נכתב על ידי

“האוהל האדום” של אניטה דיאמנט הוא ספר איום ונורא. קצת קשה לי לומר את זה, כשאני יודעת איזו השפעה מבורכת היתה לו על חייהן של נשים מודרניות רבות. ובכל זאת, ספר וולגרי ומופרך, עשוי מן הסנסציות הזולות ביותר.

אחד הדברים שמכשפות עושות זה לספר סיפורים. גם על מנת לשמר זכרון היסטורי, אבל גם כדי להציג נקודות מבט בלתי שגרתיות. כדי לספר סיפור מחדש, צריך דמיון, אבל צריך גם לכבד את המעשה שהיה, ואת מספרי הסיפורים שהיו לפנינו. אניטה דיאמנט לא מכבדת את סיפורן של ארבע האמהות ואת סיפורה של דינה בת לאה. היא לא מכבדת את המציאות ההיסטורית שהתקיימה בארץ ישראל בתקופתן. היא פשוט ממציאה דברים כדי לקדם אג’נדה פמיניסטית ספציפית.

ולא שאין למספרי סיפורים זכות להמציא דברים. הרי כל מספר סיפורים מוסיף קצת משלו, קצת מתרבותו, קצת מתקופתו, וכך נותר הסיפור בחיים, ומשתמר מדור לדור. סדרת הפנטזיה אבלון של מריון זימר ברדלי, למשל, היא אוסף של המצאות פרועות סביב הסיפור של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. פרועות פרועות, אבל ראויות. ההמצאות הולמות את הסיפור, מחזקות את המסר, ומציגות נקודת מבט שולית ושונה מבלי לפגוע בתרבות שהולידה את הסיפור, במספרי הסיפוריים הקלטיים, האנגלים והצרפתים, או ברוח המעשה.

ב”אוהל האדום” אניטה דיאמנט לא ממציאה דברים שראויים לסיפור תנכי. למשל, כמספרת מן המאה ה-20, אני מצפה ממנה לדעת שאין סיכוי שבעולם שרחל ולאה התפללו לאלים בבליים. ואני גם מצפה ממנה להבין שתיאורי הסקס ההמוניים והתמוהים שלה אינם עולים בקנה אחד עם מה שאנחנו יודעים על חיי המין של אנשים בארץ כנען. אני בעיקר מצפה ממנה שלא לשחוט פרות שחוטות, ששחיטתן נסתימה לפני שנים וכבר בשרן הרקיב. אמיתות התנ”ך היא כבר מזמן לא פרה קדושה. הוא פרה שחוטה, ואין פתטי יותר מאשר הניסיון לשחוט פרות קדושות שנשחטו כבר.

יש הרבה סיפורים תנכיים שנשים ישראליות צריכות לספר מחדש. אני יום אחד אספר את סיפורה של מיכל בת שאול, היחידה שנאמר עליה שאהבה גבר. האישה היחידה שהוכרו רגשות האהבה והרומנטיקה שלה. וגם את סיפורה של עתליה אני אספר יום אחד, ואת סיפורה של איזבל. באמת שלא חסרים סיפורים. אבל לכל הרוחות, איזושהי אתיקה מינימלית צריכה להיות. איזשהו כבוד בסיסי לסיפור המקורי, למספרי הסיפורים הראשונים. ועכשיו אני אלך לקרוא את יצחק בשביס זינגר.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , ,

8 תגובות לרשומה האוהל האדום

  1. טל בתאריך 20/01/2007 בשעה 14:21

    מסכימה מאד עם דבריך. אם הספר משתמש בסיפור המקראי בצורה בעייתית. אם הסיפור של דינה בת לאה, היה משמש כנקודת מוצא, כרעיון, והספר היה מתרחק ממנו הרבה יותר, יכולתי לקבל את זה. אבל דיאמנט מתייחסת לסיפור המקורי בצורה יותר צמודה, וכך קשה לי לבלוע את ההמצאות שלה.
    אם כבר קריאה מחודשת של סיפור תנכי (אמנם של גבר), אהבתי הרבה יותר את “דבש אריות” של גרוסמן. מרתק מעניין, ובעל אמירה על ימינו.

  2. אורן בתאריך 20/01/2007 בשעה 18:25

    קצת מוזר שאת אומרת את זה. כלומר, אני מסכים עם העיקרון הכללי שלך, שהתנ”ך הוא מזמן פרה שחוטה, וגם אני לא אוהב ספרים שמנסים לתת זווית “חדשה” ו- “אלטרנטיבית” לסיפורים שלו, כשנראה שהם עושים דווקא. גם לא קראתי את הספר, ודי סביר שלא אוהב אותו.
    אבל (אחרי כל האפולוגטיקה הזו) קצת מוזר שמה שמפריע לך זה האלים הבבלים ותיאורי הסקס. הרי בתנך יש אזכורים רבים מספור לאנשים שהתפללו לאלים כנענים, מצרים, אשוריים. ורחל ולאה, שאמנם לא היו בבליות אלא סוריות, ודאי גדלו בבית אלילי ואלים בבלים הגיעו אליהם גם.
    גם תיאורי סקס לא עדינים במיוחד יש בתנ”ך, בייחוד בספרים המוקדמים. אונס, יחסים הומוסקסואליים ואוננות כולם מוזכרים, במקומות שונים.

    אז אולי לא הבנתי באמת מה הפריע לך. אבל מה שתיארת, לפחות, נשמע יחסית לגיטימי לספר שמתיימר לספר את סיפור דינה.

  3. כרמית בתאריך 20/01/2007 בשעה 19:19

    אורן, אין מצב שרחל, לאה, זלפה ובלהה עבדו אלים בבליים, מן הסיבה הפשוטה שהן חיו מאות שנים לפני שבבל כבשה את הארץ ומאות שנים לפני שפולחן האלים הבבליים הגיע לפה. ולא רק הן, אלא אפילו הכנענים הגויים לא עבדו אלים בבליים (או אפילו שומרים ואכדים) באותה תקופה. אם היית אומר לי שרה אמנו, אז עוד מילא, כי היא ואברהם הגיעו מאור כשדים, אבל רחל ולאה נולדו בארץ ללבן בן בתואל. פשוט אין מצב.

    גם אוננות ואונס זה יופי, אבל היחס של אב לבנותיו בפרט והיחס של נשים לגברים בכלל שממציאה דיאמנט פשוט צורמים בחוסר ההרמוניה שלהם עם התרבות המינית של תקופת התנ”ך. זה לא עצם הפעולות המיניות, אלא איך מתייחסים אליהן, איך תופסים אותן, ואיך הן מסתדרות עם שאר מאפייני החיים האנושיים.

    טל, לא קראתי את “דבש אריות” עדיין. אני אוסיף אותו לרשימת הקריאה שלי. תודה על ההמלצה 🙂

  4. הדר בתאריך 20/01/2007 בשעה 20:04

    כןכןכן! מסכימה עם כל מילה. האיוולת שבהפיכת סיפור דינה ושכם בן חמור לסיפור אהבה שוויוני לא רק הופכת את הסיפור לסרט הוליוודי אידיוטי על “טובים” ו”רעים”, היא גם מחמיצה כליל את ההזדמנות החינוכית של דיון באירוע מורכב, מעניין ונורא על ידי פישוטו.

    חוץ מזה, לקוראים/ות ישראלים/ות, התפרים בהם חוברה גלימת הספר גסים ומרושלים. מדוע, לעזאזל, קוראים לדמויות משנה בסיפור תנ”כי “אורית”, וגרוע מזה, “פסיה”?!

  5. אודיסאוס בתאריך 21/01/2007 בשעה 12:22

    קראתי לא מזמן את “פנלופיאה” של אטווד. היה לה חומר גלם כל כך משובח, ובכל זאת – הספר באמת איום ונורא.

  6. מזל בתאריך 04/01/2009 בשעה 17:20

    הספר דבסטטטטטטטטט אין תגובות אומנם קצמת חצוף בסטירות לגבי האימהות שלנו אך מרתק ומצחיק בהחל!!!

  7. מיכל איל בתאריך 04/04/2010 בשעה 15:28

    איום ונורא?
    לא הגזמת?
    אני רואה בגרסה שבספר זה יצירתיות מהשורה הראשונה. מישהי סוף סוף לקחה את הסיפור התנכי ודימיינה כיצד הוא ממש במציאות בעיניים שלה.
    היא מדגישה שהיא לקחה לעצמה חופש אומנותי.
    לגופו של עניין, נהנתי מאוד מהספר והמלצתי עליו בעיקר לנשים אחרות.

    מיכל איל

  8. אוהד בלכר בתאריך 22/02/2015 בשעה 21:18

    לסופרת יש כישרון,אבל לולי ידעתי שכתבה יהודיה,הייתי בטוח שכתבה אנטישמית בתור סוס טרוייני. כל הדמויות היהודיות גרועות בלי יוצא מן הכלל. כל הגברים,חוץ משני השייגעצים של דינה,זוועתיים.הכל מונמך ומוגחך. לוקחת בן של זילפה והופכת לבן של לאה.למה? ככה.אין הסבר.ממציאה לדינה בן,שהוא בעצם מי שפותר הכל, לא יוסף. אין הסבר למה שמעון ולוי התנגדו לשידוך המכובד כי הרי אונס לא היה, לפי גרסתה.אהובה משכם ממוצא מצרי ולכן תמוה שלא נימול כי הרי מצרים נימולו. לפי אלה שאוהבים להראות את היהודים כחקיינים, היהודים למדו את המילה מהמצרים…מדברת נגד מילה כשמוצעת ע”י משפחת יעקב, אבל כשזה במצריים אין בעייה. בסופו של דבר דינה היא דמות עלובה ובכיינית…ואולי זיון טוב,תשאלו את שני השייגעצים.ואגב: גם לפי החוקרים וגם לפי חז”ל כנראה היו ליעקב עוד בנות והיה מעניין לראות אינטראקציה של דינה איתן. ויש דמות בשם סרח בת אשר, שלפי המדרש היתה בת אשתו מנישואין קודמים והוא גידלה כביתן. ואגב לפי המדרש השבטים התחתנו עם כנעניות. על יהודה נאמר שהיה עם בת שוע הכנענית ועם תמר,כנראה אשה מקומית, וגם אצל שמעון מוזכרת אשה כנענית. אז בהקשר הזה מה ההסבר וההיגיון במעשה שמעון ולוי אם לא היה אונס?פיספוס פיספוס פיספוס. גם כרומן הסטורי,גם כרומן יהודי,גם כרומן עם משמעות עבורנו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *