מרחב ביוספרי ברמות מנשה

15/01/2007
נכתב על ידי

זה עתה שבתי הביתה מכנס השקת המרחב הביוספרי ברמות מנשה. היה נעים, מעניין, ובעיקר מפיח תקווה. תקווה, שאולי בכל זאת נצליח לשמר ריאה ירוקה וכפרית באזור, למרות הלחצים הנדל”ניים והתכנוניים מכיוון כביש 6, עירון, יקנעם עילית, חיפה ואפילו תל-אביב.

לא סוד הוא, כי רוב הקרקעות במדינה ששימשו בעבר לחקלאות כבר אינן ממלאות את תפקידן המקורי, בעיקר מפני שקשה מאוד להתפרנס בכבוד מחקלאות ממדינת ישראל. פעמים רבות נשמעת הטענה כי מושבים, קיבוצים ויישובים כפריים יושבים על אדמות ששייכות לכל הציבור במדינה במידה שווה, ושאין לתושבי היישובים זכות להחליט איזה שימוש ייעשה בקרקע. את הטענה הזאת משמיעים בדרך כלל זוגות צעירים שרוצים לקנות צמוד-קרקע בזול, כרישי נדל”ן שרוצים למכור צמודי-קרקע ביוקר וקניונים בעוד יותר יוקר, או מקופחים מקצועיים דוגמת “הקשת המזרחית” שסתם רוצים כסף ויוקרה.

גם לי אמרו לא פעם בהתרסה שאני פאודלית מזן חדש, ולמה מי אני בכלל לקבוע מה צריך להיעשות באזור רמות מנשה מבחינה תכנונית. בדרך כלל זה מצחיק אותי. כשהייתי ילדה קטנה, התייחסו אלינו העירוניים כאל כפריים בורים שגרים בחור נידח באמצע שממה תרבותית וחברתית, הרחק ממקום הציווליזציה. היום יש מכוניות חדישות וכבישים מהירים לעיר, וכולם רוצים איכות חיים ובית צמוד-קרקע, אז הכפריים הבורים הפכו באחת לאצולה כפרית פאודלית.

הערב, כשהקשבתי לנאומים בכנס, הבנתי פתאום משהו. לקבוע מה יקרה בשטחים הפתוחים של רמות מנשה מבחינה תכנונית, דמוגרפית ואקולוגית – זו לא זכות-יתר המוענקת לי כנכדה של מייסדי מושב, אלא חובה אזרחית המוטלת עליי.

כתבתי לא מזמן על תמונות ארכיון שמצאתי במזכירות המושב. התמונות מתעדות את העלייה לקרקע של עין העמק בשנת 1944. באו לכאן אנשים כדי לבנות את המדינה, לעבוד את האדמה, להוציא לחם מן הארץ, להתפרנס מחקלאות, לרקום קהילה ולהקים אומה. הם הצליחו, אבל מתישהו הסתיים תפקידם הציוני.

אני לא יכולה להיאחז בעבר של המייסדים או בתפקיד שהם מילאו בהיסטוריה של מדינת ישראל כדי להשיב תשובות לכרישי הנדל”ן שרוצים לכסות את האזור בשלמת בטון ומלט ולבנות ערים של צמודי-קרקע. אני כן יכולה להמשיך לדגול במורשת של בניין קהילה מחד וכבוד לאדמה ולטבע מאידך. אני דור שלישי באזור. אני לא מייסדת כלום, אני שומרת על הקיים. Custodian of the Land, כמו שקוראים לזה באנגלית. תפקידי לשמר את השטחים הפתוחים, לשמור על הטבע, לדאוג לבזים האדומים, לשועלים, לציפורים, לחזירי הבר ולתנים. תפקידי לדאוג לאלונים ולברושים, לרקפות ולפרגים.

אז כן, הקרקעות שפעם שימשו את המושבים והקיבוצים שייכות לכלל הציבור במדינת ישראל. אני חושבת שאין חולק על כך באזור רמות מנשה. ומפני שאנו מאמינים כי האדמה שייכת לכולם, אנו נוקטים בצעדים לשמור עליה, למען כולם. שימשיכו להגיע לכאן אלפי מטיילים ורוכבי אופניים מדי שבת, בעיקר בתקופת הפריחה באביב. שישמור האזור על הצביון הכפרי שלו, כך שיהיה לאנשים לאן לצאת לסופשבוע רומנטי מדי פעם. שימשיכו לפרוח שדות של פרגים בפברואר. שהגידול הדמוגרפי יהיה שפוי, ויאפשר גם צמיחה אורגנית של בני המקום, וגם קליטה של תושבים חדשים. ובעיקר, שיישמר המגוון הביולוגי, עבור כולנו, ועבור הדורות הבאים.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , ,

תגובה אחת לרשומה מרחב ביוספרי ברמות מנשה

  1. מכבס ותולה בתאריך 16/01/2007 בשעה 11:04

    נכון וכל הכבוד. עם זאת, הייתי נזהר מלכנות את “הקשת הדמוקרטים המזרחית” בכינוי המצמצם “מקופחים מקצועיים”. לפי הידע (לא רחב יריעה) שלי, הם נלחמו נגד הזכות של קיבוץ שפיים, געש וגליל ים להשתמש באדמות החקלאיות לשימוש נדל”ו מסחרי ומגורים, חלקו באופן פיראטי וללא היתרי בניה מבלי לשתף גם אותם.
    אתם נלחמים לשמר את השטחים הפתוחים, זה קצת אחרת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *