קורקבנים

14/01/2007
נכתב על ידי

בשלוש אחר הצהריים כבר לא יכולתי לשאת את המחנק בגרון. יצאתי מהעבודה, נכנסתי לאוטו ונסעתי. איך שפסעתי לתוך חנות הספרים השכונתית, הביט בי בעל החנות וקבע, ‘את עצובה’. אמרתי כן. הוא אמר, תאמיני לי, זה לא שווה את זה. אמרתי לו, ספר של טרייסי שבלייה יעודד אותי. קניתי את The Virgin Blue, הספר היחיד של שבלייה שטרם קראתי.

באטליז באזור התעשייה קניתי כבד, טחול, לבבות, קורקבנים. מוח לא היה. ריאות אני לא אוהבת.  תבשיל איברים פנימיים לארוחת ערב, כוס מרטיני, אמבטיה עם קצף ריחני, וספר של טרייסי שבלייה. זה כל מה שאני צריכה היום כדי לנצח את הדמעות, את תחושת הבגידה.

כיצד את תורמת לדיכוי שלך בידי אחרים?, שואל אותי הקלף שמשכתי בבוקר.

אבל אני לא אטפח חולשה. לא בעצמי ולא באחרים.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , ,

5 תגובות לרשומה קורקבנים

  1. סנדי ש בתאריך 14/01/2007 בשעה 18:26

    אני סומכת עליך שדברים יסתדרו

  2. כרמית בתאריך 14/01/2007 בשעה 20:23

    כבר מסתדרים 🙂 היה יום קשה ומתיש בעבודה, אבל אני כבר יודעת מה אני צריכה בשביל לשפר את מצב הרוח הכללי. תודה סנדי.

  3. סנדי ש בתאריך 14/01/2007 בשעה 22:16

    מכשפות תמיד יודעות. הן חייבות לדעת…(-:

  4. רובין בתאריך 15/01/2007 בשעה 00:34

    מצחיק שקוראים לזה קורקבנים. לעופות אין קורקבנים…

  5. […] חיי היומיום שלי. אני לא יכולה לקרוא לעצמי כוהנת אם אני מטפטפת דם על מפת השולחן הצחורה. אני לא יכולה לקרוא לעצמי כוהנת אם אני לא משמשת דוגמא […]

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *