תכי רקמה למלחמה בבדידות

13/01/2007
נכתב על ידי

חלק חשוב מן העבודה הפנימית של המכשפה הוא המסוגלות לזהות ולומר בבירור מה היא רוצה ומה היא צריכה. זה לא פשוט. לפעמים נדמה לנו שאנחנו צריכים מגפיים חדשים, יותר כסף, אהבה, כשבעצם אנחנו צריכים ללמוד לאהוב, להשתפר, לוותר, לרכוש מיומנויות, לעבוד. ולפעמים נדמה לנו שאנחנו רוצים להתחתן, להוליד ילדים, והרבה חברים, כשבעצם אנחנו בסך הכל רוצים לחוש אהובים.

התרבות שלנו משדרת שמי שצריך מישהו אחר, צריך בעיקר להתבייש בעצמו. זו בושה להזדקק. כולנו חייבים להיות עצמאים, בלתי תלויים באחרים, מסוגלים לספק את כל צרכינו בעצמנו. זו בושה להיות נטול חברים, בושה להיות רווק, עוד יותר בושה להיות רווקה, בושה לגור עם ההורים, בושה להגיד שאתה צריך את המשפחה לידך, בושה להודות שאתה יותר זקוק לאמא מאשר לדירת רווקים, בושה לומר שאמא יותר חשובה מבת-הזוג כי אמא תמיד תהיה שם, בושה לפתוח כרטיס באתר היכרויות, בושה לשים תמונה בכרטיס שכבר הבכת את עצמך לפתוח, בושה אם מישהו שאתה מכיר יראה את הכרטיס, בושה לספר שאין לך עם מי לאכול בערב, בושה לספר שגם אם מתחשק לך לצאת, אין עם מי. 

אבל זו לא בושה.

הרבה אנשים כתבו לי שאני אמיצה כי כתבתי בפוסט פומבי שאני רוצה חבר. נדמה לי, שהם בעצם אומרים, שצריך אומץ לב כדי להתייצב מול החברה שגורסת שאני צריכה להתבייש בעצמי על כך שהמוני גברים לא נפלו לרגליי אוטומטית ברחוב , מיד עם סיום מערכת היחסים האחרונה שלי (“קחי אותי כרמית!”). או אולי שצריך אומץ לב כדי להציג את עצמי “למכירה”, כאילו אין לי במה להתבייש בכלל. אז אני לא יודעת אם אני אמיצה או לא, אבל אני כן יודעת שאני לא מתביישת.

אני לא מתביישת בכלום. לא במעלות שלי, ולא במגרעות שאני משתדלת לזהות ולשפר. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שבכל אדם יש ניצוץ אלוהי שהופך אותו ליחיד ומיוחד, ומעניק לו את הזכות להיות גאה בעצמו. אני מאמינה שההזדקקות לאנשים אחרים היא חלק מן האנושיות שלנו. שומה עלינו להתגאות בהזדקקות לאנשים אחרים בחיינו. ומספיק כבר להקריב את האושר על מזבח האינדיבידואל הקדוש, העצמאי והבלתי-תלוי באחרים בשום פנים ואופן.

ביום חמישי שעבר לקחתי חצי יום חופש מהעבודה ונסעתי לבית חולים רמב”ם כדי לבקר קרוב משפחה שלא החליף איתי (ועם בני משפחה רבים אחרים) מילה מזה שנים. הוא כנראה שוכב על ערש דוי. תיארתי לעצמי שהוא צריך משפחה לידו, אז נסעתי לבקר, למרות המחאות והאמירות (המפוקפקות) שאם אנחנו היינו שוכבים בבית חולים, אז הוא לא היה בא. שעה שלמה הוא שטח בפניי את כל תלונותיו הנרגנות על מעשי המשפחה שלושים שנה אחורה, אבל כשהסתיימה שעת הביקור, הוא אחז בידי ואמר, “אל תלכי”.

במשך השבוע הקדשתי בערך עשרים שעות לארגון ותקצוב פעילויות חברתיות במושב. פיתוח קהילה זה יופי של ביטוי, אבל בעצם, מדובר במלאכת רקמה של קשרים בין אנשים. במקום לחשוב “מה לי ולהם”, ולהסתגר בבדידות המזהרת שלי כמכשפה אינטלקטואלית וקוסמופוליטית, אני מעדיפה לא להיות לבד. אני לומדת לחזור לפשטות, לשורשים, לעבודת כפיים. אני לומדת שאני לא חייבת להיות בלתי-תלויה באחרים. יש פה אנשים, והם יטו אוזן ויושיטו יד. אני צריכה אותם, והם צריכים אותי, וביחד אנחנו עושים קסמים.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , ,

תגובה אחת לרשומה תכי רקמה למלחמה בבדידות

  1. צחי בתאריך 13/01/2007 בשעה 14:17

    יפה ונכון.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *