תאונות הדרכים הסמויות מן העין

20/12/2006
נכתב על ידי

בחורף שעבר התנגשה אחותי עם המכונית שלה בחזיר בר. בכביש הכפרי החשוך המוביל למושב, בשעת לילה מאוחרת, למרות אורות הדרך הגבוהים, היא פשוט לא ראתה אותו על הכביש. אחותי חזרה הביתה מבוהלת. אחד מן הפנסים הקדמיים שלה התרסק. הפלסטיק של הפגוש הקדמי נשבר. על הגלגל היו עקבות של דם, שערות ובשר.

“נכנסתי בחזיר!” היא אמרה, כולה רועדת, וקצת התעצבנה כששאלנו אותה קודם כל מה קרה לחזיר. “לי אתם לא דואגים? ולאוטו שלי? רק החזיר חשוב עכשיו?” אז כמובן שלא. אבל בדרך כלל בתאונות דרכים כאלו, הקורבן הוא לא נהג, ולא נוסע, וגם לא מכונית. כמובן שהחזיר “של אחותי” מת.

אני, מצידי, רק במזל הצלחתי שלא להרוג את הנמייה המסכנה שרצתה לחצות את הכביש באחת לפנות בוקר בצומת אליקים בשבוע שעבר. ממילא האטתי כדי לעצור בתמרור עצור, אז הצלחתי לבלום בעדינות ולאפשר לה להימלט לתוך השיחים. במהירות קצת יותר גבוהה כבר הייתי נצרכת לחריקת בלמים, או גרוע מכך.

מדי חורף נהרגות מאות חיות בר בכבישים. תנים, שועלים, חזירי בר, שפני סלע. אתמול ראיתי תן זהוב אחד מוטל בצד הדרך, מעיו שפוכים לצידו. הבוקר ספרתי עוד שניים. ואני אומרת לכם, לבי נשבר בקרבי. קשה, קשה לי לראות את החיות האציליות והיפהפיות של ארץ ישראל מוטלות ככה על הכביש, מרוסקות, חסרות חיים.

כבר שנה וחצי אני שולחת מכתבים למועצה האזורית ולמע”צ ומתחננת שיציבו את תמרור “חיות בר” בכבישי רמות מנשה. תמרור 47 א מזכיר לנהגים שהכביש שהם דוהרים עליו במהירות של 120 קמ”ש הוא מקום חציה של חיות בר. אם יעזור להציל ולו שועל אחד, אז דייני. אבל גלגלי הבירוקרטיה מסתובבים לאט, וגורמים בחלונות הגבוהים רמזו לי כבר כמה פעמים שהשימוש בתמרור זה מצומצמם מסיבות פוליטיות (איך נמכור את המדינה לכרישי נדל”ן במצפון נקי אם אנחנו מודים שהאדמה היא בעצם בית של יצורים חיים כמונו.)

בינתיים נותר לי רק לספר את סיפורן של חיות הבר. להזכיר שלא רק בני אדם גרים במדינת ישראל. חיות הבר מתגוררות בתוכנו: בשדות, בחורשות, בצידי הדרכים. הן חוצות את הכבישים הכפריים, אך גם את הכבישים המהירים, כי אין להן ברירה אחרת. הכבישים עוברים באמצע מרחבי המחייה שלהן. 

אני יודעת שלא תמיד אפשר לעצור בזמן, וגם אני נוסעת מהר, כמו רוב הישראלים. אבל המודעות לנושא בעלי החיים משנה משהו אצלי. גם כשאני לוחצת על הגז ודוהרת על הכביש כאילו אין מחר, אני תמיד זוכרת שיש מצב שתיכף יצא לי איזה תן או חזיר בר מהעצים. אני לוקחת את קיומן של חיות הבר בחשבון בנהיגה שלי. בדיוק כמו שאני לוקחת בחשבון את המשאית שמשתלבת מהמחלף ותיכף תחתוך אותי כדי להגיע לנתיב השמאלי, את הקשישה שנוסעת לפניי ולוחצת על הברקס כל חמש דקות בלי כל סיבה נראית לעין, או את הג’יפ האורבני שנוסע 200 קמ”ש בזיגזגים בין כל הנתיבים.

בואו ונפסיק להרוג את עצמנו בכבישים. בואו ונפסיק להרוג גם אותם.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: ,

5 תגובות לרשומה תאונות הדרכים הסמויות מן העין

  1. קרי ומיסטר ביג בתאריך 20/12/2006 בשעה 14:37

    אם נסמוך על הנהג הישראלי, לא נגיע רחוק. הפתרון הוא מעברים תחתיים (מחקר של רשות שמורת הטבע הראה שהשקעה חד-פעמית של 5000 ש”ח למעבר יחיד יכולה להציל עשרות בע”ח בשנה).
    http://www.wildlifecrossings.info/cst2.htm

  2. כרמית בתאריך 20/12/2006 בשעה 14:44

    איך משכנעים את בעלי החיים לעבור דווקא במעבר התחתי ולא באמצע הכביש?

  3. קרי ומיסטר ביג בתאריך 21/12/2006 בשעה 03:13

    לא צריך לשכנע, זה קורה לבד. החיות לא טיפשות 🙂
    (וקצת יותר מדעי: חיות גדולות דוגמת זאב או חזיר, שצריכות לחצות כביש סואן ויודעות היכן המעבר נמצא, תלכנה אפילו ק”מ בכדי להגיע אליו).

  4. כרמית בתאריך 21/12/2006 בשעה 20:41

    למדתי משהו חדש. תודה!

  5. ערן בילינסקי בתאריך 04/01/2007 בשעה 02:16

    זה קורה גם בעיר: בליל השנה האזרחית החדשה דאשתקד (כלומר, בין 2005 ל-2006. בעצם כבר היה 2006) התנגשתי בתן (כלומר, אני חושב שזה היה תן, לא הספקתי לראות הרבה תוך כדי בלימת חירום) שחצה את דרך חנקין ליד רמת ספיר בחיפה. אני לא יודע אם לתן שלום, אבל לרדיאטור של הרכב זה לא עשה טוב. מזל שיש ליסינג.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *