במקום טריגונומטריה

27/11/2005
נכתב על ידי

אני לא אומללה. אני לא מסכנה. אני לא מתכוונת להתנצל על זה שאני לא אומללה ולא מסכנה. אני בטח לא מתכוונת להתנצל על זה שאני לא קרבן של נסיבות חיי. אני חושבת, שמעטים האנשים בני גילי שעברו את כל מה שאני עברתי: התמודדות עם מחלות קשות, נכות, מוות, אוטיזם, עוני מרוד, דכאון. אחריות משפטית על בני משפחה, שכובלת את עתידי ואת האפשרויות שלי. בגידות של הקרובים אליי ביותר. אהבות הרסניות, פרידות קשות, ועוד כהנה וכהנה. להגיד שהיה לי קל? אי אפשר. לספר שלא בכיתי לילות שלמים? זה לא נכון. לומר שמסלול חיי לא הופרע קשות? לא אומר. אבל אני לא אומללה, ולא מסכנה, ולא קרבן, ואין שום כוח שבעולם שיצליח להפוך אותי לכזאת.

אלמונים כותבים לי להצניע לכת. קוראים לי יהירה, כי אני מעזה להיות מאושרת. כי אני מצליחה להתמודד עם החורף של הנפש, וגם מספרת על זה קבל עם ועדה. אבל אני לא יהירה. אני לא מתרברבת בחיי המושלמים, מן הסיבה הפשוטה שחיי אינם מושלמים. אני גם לא מתרברבת באופטימיות שלי, מן הסיבה הפשוטה שאני לא בדיוק אופטימית. אני גם לא פסימית. אני פשוט מיומנת. שנים של חורף קשה לימדו אותי איך לנגוס בכל רגע בחיים כמו היה פרי עסיסי, איך להמשיך ללכת בדרך החתחתים מבלי לאבד כיוון או אמונה. איך לחייך למרות שאבא שלי מת, שאמא שלי לא תתאושש מהשבר לעולם, שאצטרך לטפל באחותי האוטיסטית עד יום מותי, שהרשרוש שיש לי בלב כתוצאה מנשיאה בעול המשפחתי משך שנים כנראה לא ייעלם, שהתואר האוניברסיטאי שלי (בהצטיינות, צורה לי) הוא כשלון אישי, שהקריירה העסקית שלי משעממת אותי עד מוות, ששכחתי איך לכתוב היטב, ושאיבדתי את אהבת חיי. פעמיים.

מדוע להחביא את מיומנות האושר? מדוע להעמיד פנים שאני חסרת אונים? מדוע להעמיד פני אומללה? כי כולם אומללים? כי מחובתי להעניק תמיכה מוראלית לעליבות הקיום? העמדת פנים שכזאת אינה צניעות בעיניי. היא ביטול עצמי, אימוץ מנטליות של קרבן, וגם חוסר אחריות. כי אם אני יודעת שאפשר אחרת, אז למה לשקר לאחרים במקום לחלוק מנסיוני?

אני נשמעת נחרצת מדי. אני לא מתכוונת להישמע נחרצת מדי. אני לא יודעת מה טוב לכל העולם. אני יודעת מה טוב לי. אני נשמעת נחרצת מדי, כי צניעות היא מושג שאני מתנגדת לו בכל עצם מעצמיי. כי צניעות היא תירוץ נואל להסתיר את האמת. כמו החצאיות שלבשתי מגן ילדים ועד התיכון וכיסו על המציאות של הגוף הנשי המתעגל. אין לי שום סיבה להסתתר. אני חזקה. אני מאושרת. החיים שלי נראים כמו סרט טורקי, אבל אני דואגת לשכתב את התסריט מדי יום ביומו, להכניס קצת שפיות בסצינות ההזויות. זה לא דבר שצריך להסתיר. זה דבר שצריך ללמד ילדים בבית ספר במקום טריגונומטריה שלא תעזור להם אחר כך בגרוש.

ואני בעצם מאמינה בגאווה. גאווה, שלימדו אותי מכשפות אנרכיסטיות. גאווה ולא יהירות. גאווה במקום צניעות. גאווה במקום ביטול עצמי. גאווה במקום מסכות והונאה עצמית. גאווה שנובעת ממקור פנימי של עוצמה וערך אינהרנטי שקיים בכל אדם באשר הוא אדם. אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת להתגבר, ללמוד ולרכוש מיומנויות חיים. אני מאמינה שלכל אחד יש את הזכות להיות גאה בעצמו, בקיומו, בהוויתו הייחודית. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בעצמי, ואני גם מאמינה שזה אותו הדבר.

בעוד שעה ארחף על רחבת הסטודיו בצעדי ג’אז והיפ הופ. בעוד שעה תפעפע המוזיקה בעורקיי. בעוד שעה ישצפו בי נהרות של אדרנלין ואנדורפינים. בעוד שעה החיים ינצחו את כל התיאוריות. אלוהים ינצח את כל התיאוריות. אני אנצח את כל התיאוריות. “בנשימה אחת אפשר לשנות את העולם”, סיפרה לי מכשפה אחת. וזה כל מה שהייתי צריכה לדעת.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , ,

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *