ירח תפוז דם

06/12/2006
נכתב על ידי

באנגליה נהגו לקרוא לו “ירח הציידים”. בשלזוויג הולשטיין קראנו לו “ירח שלג”. ואני, איך אני אקרא לו? כששקעה השמש אתמול יצאתי החוצה. שאפתי פנימה את אוויר הערב הקפוא. עורי נעשה חידודין חידודין, אבל מן השמים ניבט אליי ירח גדול, כתום, עסיסי, פירותי. אולי אקרא לו “ירח תפוז דם”, לירח המלא בכסלו, בחודש בו מבשילים פירות ההדר על העצים בגינה.

בשעת חצות הירח כבר הפך לגלגל של כסף ולובן, מבהיק בשמים, גבוה ומרוחק. הדלקתי נרות ופתחתי חלונות וקראתי לרוחות. חוטים של עצב השתרגו בחלל הבית. הירח מלא, הלילה בשל, אלת המכשפות חיה ונושמת, והקסם מתרקם, אבל אני לבד, לבד, לבד לבד…. עדיין לבד. תמיד לבד. תחת ירח תפוז דם, אין לי כאן אחים ואחיות, אין מכשפות, אין כוהנות. אין קסם אמיתי. שעובד.

בשם כל האלוהים, הרי זו השורה התחתונה. האם הקסם עובד או לא עובד. מתי שכחנו לרקוח שיקויים, ללחוש לחשים ולהתקין קמיעות והחלטנו להתפלש בפסיכולוגיה בגרוש? למה לוקחים אנשים אומנות פשוטה, מעשית, והופכים אותה לתרגיל אינטלקטואלי לא מוצלח במיוחד. נזכרת איך נהג דודי חיים ז”ל לצטט את הפתגם הארמי מדברי חז”ל: אִסְתְּרָא בְּלָגִינָא קִישׁ קִישׁ קַרְיָא. והמטבע מקשקשת. אני שומעת אותה. אנשים מדברים על מאגיה וכישוף ואני שומעת רק רוח וצלצולים. המילים האלו מהדהדות לי בראש כבר שבועיים שלמים. רוח וצלצולים. רוח וצלצולים. רוח וצלצולים.

ממולד הלבנה ועד מילואה, רוקמות המילים עור וגידים, ופניי משחירות כשולי קדירה. לבד, לבד, לבד. אני לבד. תחת ירח תפוז דם אני רואה מאזני ברזל חלודות, ישנות. על כף אחת מונחים המדברים גבוהה גבוהה על המאגיה. על כף שניה מונח הלחש הפשוט שלחשתי בחמש לפנות בוקר לפני יומיים. פחות משלוש שעות לקח לו לפעול את פעולתו.

שׁוֹשַׁנַּת לִבִּי, שִׁמְרִי אוֹתִי מִן הַיְּהִירוּת וּמִגַּסּוּת הָרוּחַ. לַמְּדִי אוֹתִי פַּשְׁטוּת וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ וַעֲבוֹדַת כַּפַּיִם. וְאֶצְעַד הַיּוֹם בְּקוֹמָה זְקוּפָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְאֵדַע אֶת עַצְמִי, וְאֵדַע אוֹתָךְ, וְאֶעֱשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתִי בָּעוֹלָם נֶאֱמָנָה. וְאֱלֹהִים בְּעַצְמָהּ תֵּרָאֶה בָּעוֹלָם, כְּהִשְׁתַּקְּפוּת בְּתוֹךְ עֵינַי.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , , ,

7 תגובות לרשומה ירח תפוז דם

  1. Golden בתאריך 06/12/2006 בשעה 22:43

    לא רק במאגיה גובר קול הרוח והצלצולים על המיית המעשה, גם בליבם של אנשים רבים. הרגליים ניתקות מהקרקע. מעניין (ועצוב) לראות מה השתנה בערכים של החברה שלנו דווקא כאן בארץ, מה הניע את האידיאל מתמונת האיכר עובד האדמה לדמות איש העסקים המחויט.

  2. שיר בתאריך 07/12/2006 בשעה 00:09

    אתמול רציתי לנחם חברה שבורת לב ואמרתי לה, תראי, יש ירח מלא. ופעם, לפני שנים, אבא ואני נסענו באוטו הטרנטה שהיה לנו אז, וראינו ירח כזה באמצע מדבר יהודה. “תראי, ירח גדול ועגול כמו חביתה”, הוא אמר לי, וצחקנו. ירח מלא מנחם אותי לפעמים, מזכיר לי ימים של ביחד ומזכיר לי שיש לו על עוד הרבה להסתכל ועוד הרבה על מי לשמור ואת מי לאהוב.
    נראה לי שאם הקסם שלך עבד, את לא לגמרי לבד.

  3. דוד אבוטבול בתאריך 07/12/2006 בשעה 20:30

    את בטוחה שאת רוצה להיות במקום הזה? מי שמתעצבן מרוח וצלצולים של אנשים אחרים צריך לעשות בדק בית קטן.

    דוד, שנושב ומצלצל

  4. כרמית בתאריך 07/12/2006 בשעה 22:47

    שיר, תודה שהזכרת לי 🙂

    דוד, אני לא בטוחה למה אתה מתכוון. באיזה מקום אני רוצה להיות? אני לא מתעצבנת מרוח וצלצולים. הם פשוט מעציבים אותי. ולמה אתה חושב שאתה “נושב מצלצל”?

  5. Golden בתאריך 08/12/2006 בשעה 01:55

    שיר, אהבתי את מה שאמרת.

  6. דוד אבוטבול בתאריך 08/12/2006 בשעה 03:19

    אם לא הייתי נושב ומצלצל אני לא בטוח שהייתי בחיים.
    אני מתכון לזה שאנשים שתמיד כועסים על שרלטנות ו’עוואנטה’ של אנשים אחרים בגלל שהם יודעים שהם מעל לזה לפעמים מורידים את עצמם ברמה. אולי אני לא יודע להתנסח כראוי במקרה הזה, אבל אני מקווה שהבנת אותי.

  7. קוקה רונן בתאריך 29/03/2017 בשעה 05:56

    כל מילה. לחש הלבנה. להיות ולהתמעט ולשוב להיות. העדינות משאילה את מהותה מהמאור הגדול. יש המתבלבלים. גם על השמש, כמו על מדוזה, יש להתבונן בצמצום או דרך השתקפות, אחרת מתעוורים או הופכים לאבן. וללחש צריך להקשיב היטב, בהתכוונות ובלב פתוח. יום טוב, גם עשור ויותר אחרי..

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *