להרכיב מחדש את הפשטני: יונו מאטר רגינה

31/01/2013
נכתב על ידי

כשהייתי בכיתה ג’ או ד’, חזר אבא שלי יום אחד מהעבודה ובאמתחתו אנציקלופדיה אביב. 9 כרכים כפולים וצבעוניים, פלוס כרך מילואים שחור ומבריק.

אז התחלתי לקרוא. מאל”ף ועד סוף כרך המילואים. הערכים של המיתולוגייה היוונית והרומית היו החביבים עליי ביותר, כמובן. הם היו מרתקים, אבל בעיקר, חד-מימדיים להפליא. זאוס? מלך האלים? הרה? אשתו של זאוס. אפרודיטה? אלת היופי והאהבה. ונוס? ככה הרומאים קראו לאפרודיטה. ארס? אל מלחמה, כמובן. פוסידון? אל הים, וכך הלאה, תוויות פשטניות וקצרצרות שמודבקות לאלוהויות קדומות ועצומות.

מצד אחד ברור לי שאנציקלופדיה המיועדת לילדים צריכה לפשט נושאים מורכבים. מצד שני, מצאתי את עצמי בסופו של דבר עם ידע עצום על המיתולוגיה היוונית, ובעצם לא ידעתי שום דבר, ומה שכן ידעתי, לא היה נכון.

אפרודיטה, למשל? היא בעיקר אלת שמיים ואלת העם היושב בארץ. היא פטרונית כל הנשים שהושאו בנישואין מוסדרים וכפויים, והיא מטבעה אמא, מבטן ומלידה, שתגונן על ילדיה בכל כוחה. כן, כן, קרה כמה פעמים שהיא התעסקה קצת יותר מדי בשיער המתולתל ובנעליים המוזהבות שלה, אבל בינינו, מי לא? ונוס? זו מישהי אחרת בכלל.

אחד הדברים שאני מנסה לעשות בקדרה הוא להרכיב מחדש את הפשטני, ולספר את הסיפורים האמיתיים של האלוהים הקדומים של בני האדם. הסיפורים לא תמיד קלים לשמיעה, לרובם אין סוף טוב, אבל מכולם אפשר ללמוד משהו.

הסיפור שאני מספרת השבוע הוא סיפורה של יונו מאטר רגינה, האמא והמלכה האלוהית של רומא העתיקה. באנציקלופדיה אביב אין לה ערך בכלל. היא מופיעה תחת “הרה” (אלת הנישואין היוונית), וכתוב שהיא “אשתו של זאוס (יופיטר)”. כמובן שזה לא נכון. יונו אולי הוקבלה להרה על ידי הרומאים בתקופה ההלניסטית, אבל היא עדיין אלה בזכות עצמה, והיתה כזאת במשך אלפי שנות פולחן שקדמו לתקופה ההלניסטית. יונו היא בטח לא אשתו של זאוס, והיא גם הרבה, הרבה, הרבה יותר מסתם אשתו של יופיטר.

למה יונו מעניינת אותי בימים אלו? כי הפכתי לאחרונה לאמא, וגם היא אמא. ה-אמא, או לפחות, אחת מה-אמהות הגדולות של הפוליתאיזם הקדום. השבוע אני מסירה ממנה את התווית הקצרצרה “אשתו של”, ומחזירה לה את הסיפור.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

3 תגובות לרשומה להרכיב מחדש את הפשטני: יונו מאטר רגינה

  1. יוסי בתאריך 01/02/2013 בשעה 22:12

    תבורכי

  2. דניס בתאריך 01/02/2013 בשעה 22:33

    כל הכבוד !

    יש לי תחושה שספציפית בארץ ישראל גם הספרות דאז (וגם היום) הייתה “עויינת” יותר לאמונות אחרות, ובהרבה מקורות של אז (לא רק באביב , אלה ברוב האינציקלופדיות הקשיחות) המידע היה שטחי יותר ואפילו היה בו משהו מבזה כלפי דברים שנקרא להם “אנטי – יהודיים” לשם הדיון.
    אני שואל את עצמי אם באמת כותבי האינציקלופדיות (אנשים עם תארים מתקדמים) לא הכירו לעומק את המיתוסים והכתבים של העולם העתיק ?

    זה מזכיר לי את שיעורי התנ”ך של התיכון , שבה נצטוונו “ללמוד” סיפור בריאה זר ולהשוותו לסיפור התנ”כי . זה לא הפתיע אותי שמכל סיפורי הבריאה משרד החינוך בחר דווקא את עלילות גלגמש , שיש בו מוטיבים , נקרא להם ככה , אקסצנטריים יותר משאר הסיפורים . כמובן שבני הכיתה גיחכו על מבול העוגיות שנופל מהשמיים ונערם , כמובן שהמורה תסביר שהאלים הם אגואיסטים שמחריבים את האנושות מסיבותיהם האינפנטיליות . הבחירה ואופן פרשנות הטסקט לא מפתיעה אותי בכלל.

    ותודה על הבלוג : )

  3. שחר בתאריך 23/02/2013 בשעה 23:58

    מזל טוב (-:

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *