חיי לילה

עכשיו בואו נדבר רגע על כבדי עוף. בדרך כלל או ששורפים אותם למוות במסעדות או שמשאירים אותם חצי חיים מבפנים. מי שיודע להכין כבדים רכים ונימוחים אבל לא מדממים, כבר זוכה אצלי לניקוד גבוה. והפירה. אוי הפירה. בחיים שלי לא אכלתי כזה פירה, נשבעת לכם. ורוטב היין. והערמונים. והפטריות. וואו.
המשך »

הגעתי אתמול מן הפרובינציה כדי להרים את תרומתי הצנועה למצוקת החניה בתל-אביב. הלילה הלבן היה בעיקר פקק תנועה לבן, גם של אנשים וגם של מכוניות. קצת לח, וקצת דביק, אבל בכל זאת מצוין, כי ככה נראים החיים. פקק תנועה של פסיכים מיוזעים, שמחפשים איזשהו ריגוש ובמקום זה מוצאים עצמם משוטטים ללא מטרה ברחובות.
המשך »

אהבה חזקה מקשר דם. היא חזקה מן ההיגיון. אם בחור יהודי מהגולה* ירצה להתחתן עם גויה, הוא לא יחשוב על הטיול בישראל שעשה במסגרת פרויקט תגלית. אחד כזה (קנדי, חמוד, בן 25) אמר לי אתמול, אף פעם לא היתה לי חברה יהודייה, אבל אחרי עשרה ימים בתגלית, אני חושב על זה. שאלתי אותו אם החוויות בתגלית ימנעו...
המשך »

בירה קסטיל רוז’ בטעם דובדבנים, מלצרית עדינת פנים, חרוטת קעקועים ונעולת מגפיים רכוסים היטב, לחות קלילה באוויר הערב, שמלה אביבית מדי בגזרתה המלטפת ובפרחיה הנפתחים, לב פצוע, כוח שמתמוסס בין האצבעות כמו קצף סבון, חצאי אמיתות, עוד פרוסה של לחם ועוד פרוסה של לחם. והוא אומר לי מותק, דואגים לך.
המשך »

המנון בית הספר התיכון שלי היה “כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל”. ההמנון הזה לחלוטין הביך אותי באותם ימים, במיוחד כשהמנהל היה פוצח בשיר בקול הבריטון שלו, ברגעים הכי פחות צפויים של שיחות הבוקר. אבל אתמול חשבתי על השיר הזה לרגע, ואתם יודעים מה, הוא מתמצת פיסת חוכמת חיים שלא תסולא בפז. אם לפני עשר שנים הייתי...
המשך »

בחצות וחצי הוא מכין לי שוקו. אני יושבת על הספה ברגליים יחפות, מקשקשת על מאבקים פוליטיים בשטחים  ירוקים, בעיקר מנסה לשכנע את עצמי. והוא אומר לי מותק, אולי כל העסק הזה גדול עלייך. בחדרי ישיבות ממוזגים אני אקטיביסטית, אבל בשבילו אני ילדה. ילדה שמעדיפה שוקו על פני האלכוהול המשובח שלו. אני עושה טעות-אחרי-טעות-אחרי טעות. כל טעות היא...
המשך »

מסכות ותחפושות: שמלה שחורה, קונסילר טוש, שפתון טבעי, בושם לבנדר פצ’ולי, להתנהג יפה ליד החברים שלו. תעלולים: להתמכר לחיי הלילה באמצע השבוע, לחזור בחמש לפנות בוקר הביתה, לנשנש אנטריקוט לארוחת בוקר, ללכת לעבודה בלי איפור, אחר כך רק לשתות קפה כל היום כי אני לא יכולה להכניס אף פירור לפה, לנשוך לו את הכתף כשאף אחד לא מסתכל. ממתקים: וופל בלגי בסירופ...
המשך »

בשש בבוקר הדי ג’יי מנגן שירים של היהודים. אני מוכנה להמשיך לרקוד עוד כמה שעות, אבל הבחור כבר מוריד אוזניות ומתקפל, ובחוץ אור, והחברות מחפשות את המפתחות של המכונית. אני חוזרת הביתה עם שלל חותמות על היד. שלושה מועדונים ביומיים. הרבה אלכוהול. שותה כל עוד אני יכולה לשתות. בדצמבר גם את העונג הזה תשלול...
המשך »

לפעמים כשהוא נכנס לחדר, אני שוכחת לנשום. העולם סביבי הופך שקוף ונעלם. נשארים רק אני והוא. אבל כשהוא לא בסביבה, אני פורחת, מחייכת, ממגנטת אליי פרפרי לילה, חיות מועדונים, ציפורים בודדות. בעיקר אנשים. כשהוא לא בסביבה אני רואה. רואה את מה שעומד מולי, רואה נסתרות, אפשרויות, עתיד. כשאני איתו, אני לא רואה דבר מלבד...
המשך »

בבוקר קפחה השמש בבית העלמין, ואני ישבתי על ספסל בפינה, סימני ליל אמש עוד ניכרים בי. ניחוח קל של עשן סיגריות בשיער, חותמת על היד, עיניים עייפות. מאחורי משקפי השמש הגדולים, הקשבתי לחזן שביקש רחמים ממלאכי השלום, מנשמות צדיקים, מאלוהים. אלוהים זה שבגד בי ואני בגדתי בו, שעל שמו הגנתי בחירוף נפש גם בשנים...
המשך »

אולי יש צדק פואטי בכך שיום הכיפורים נופל השנה על השוויון הסתוי. על כפות המאזניים שלי יום ולילה, חטא וסליחה, אור וחושך, עשייה וריקוד, ימים מהוגנים בחברת אנשים לבושי חליפות ועניבות, ולילות רוויי אלכוהול ועשן במועדונים. שני עמים דרים בכפיפה אחת במועדונים ובדאנס בארים: אלו שבאים לרקוד, ואלו שבאים לחפש. לפעמים יש לילות של...
המשך »

אלכוהול, מוזיקה וחברים. בכל זאת לא הצלחתי לחייך אפילו חיוך אמיתי אחד כל הלילה. עם קצר רציני באופטימיות, בקושי הרגשתי כוח בידיים. כל חומות ההגנה שלי קמו פתאום, חסמו אפילו את הדברים שרציתי להכניס פנימה. ואני לא בטחתי בו בכלל (למה בעצם?), ובכל זאת שלחתי אותו לחפש את השם שלי בגוגל. יש מצב שהוא עוד יקרא את...
המשך »

מה יותר חשוב – פגישה עם נציגי חברת החשמל שמתכוונים להקים תשתיות כבדות בשטחים פתוחים, או תור למריטת גבות? שתי קשתות מושלמות ניבטות אליי מן המראה. מחר אכה על חטא ואשב לכתוב התנגדויות לכל מיני תכניות פיתוח. בינתיים חושבת על מלאכת השקילה הזאת, בין רצונות אינדיבידואליים לבין תרומה לקהילה. משקולת אחת של אושר וגוף...
המשך »