מוות

להפוך לבעל, הגבר צריך למות, לוותר על השאיפה הגברית שלו לדומיננטיות מינית, להניח לאישה לשנות את צורתו ככל העולה על רצונה, ולהפוך אותו למשהו אחר.
המשך »

אני לא שחומת-עור, זה שיזוף. עשר דקות עם הכלב בגינה ביום העצמאות. אחר כך שעתיים בים באמצע יוני. אמנם עם מקדם הגנה 70, כובע קש רחב שוליים בצבע ורוד ובחור זהוב-שיער וחלק כמו דוגמן של קלווין קליין שיגונן על גופי מקרני השמש, אבל כשלובשים ביקיני זה כנראה לא עוזר. העור שלי פשוט לא נשאר לבן...
המשך »

הנחמה מפציעה כשהמתים משאירים מאחוריהם מורשת מוחשית: ילדים, משפחה, גינה פורחת, בית שעומד על תילו, שמלה גזורה היטב מבד מרשרש.  הם שמותירים אלוהים במולקולות, זוכים לחיי עולם הבא – של זכרון שאפשר להריח, ללטף בידיים, לטעום על הלשון כמו טיפות גשם. המעצב איב סאן לורן מת אמש בצרפת. הוא היה גוזר שמלות.
המשך »

כשמשהו מת, אני עוברת הלאה. לא נותרת כדי להתבונן ברקב המוות או להקשיב לדממה הקפואה המשתררת. כל עוד יש אפילו זיק אחד של חיוניות במשהו, אני אשאר ואלחם על חייו. אני אתן אהבה, ונשימה, וקסם. אבל אם זה מת, אז אני הולכת. מפנה עורף, צועדת למקום אחר, לא מסתכלת לאחור. מניחה למה שהיה להפוך לקומפוסט.  ככה מסתיימות...
המשך »

לבכות, לדבר על המתים, לכתוב יומן, לנשום, לחייך, לספר את סיפורי המתים, לצחוק, לשתות מים, לאכול היטב, ללוש בצק ולאפות לחם, לנטוע עץ, לחבק תינוק, לשתול פרחים, לגדל ירקות, לפסל בחימר, ליצור פסיפס תמונות של המתים, לאסוף את שירי המתים, לצייר את רחשי הלב בצבעי אצבעות, להקשיב למוזיקה שקטה, לומר תפילה, לעמוד בטקס פרידה, להניח אבנים על קברי אהובים, להניח...
המשך »

דילן תומס כתב and death shall have no dominion, אך אמש והיום נוכחתי שוב שלמוות לא רק ממשלה, אלא גם שרים, ופקידים, ולבלרים, וכוהני דת עושי דברו. גם בשעת הצער העמוק ביותר, יימצא תמיד מי שיאמר, זה אסור, וזה מותר. כך ראוי להתאבל, וכך אין ראוי להתאבל. כך ראוי להצטער, וכך אין ראוי להצטער....
המשך »

לו היה אבא שלי בחיים, הוא היה היום בן 63. קשה לי לדמיין אותו בגיל 63. האם היו שערותיו מאפירות? האם היה יוצא כבר לפנסיה מוקדמת? אולי ממשיך לעבוד? איך היה מבלה את יומו אם היה יוצא לפנסיה? בטח במחסן שלו. בונה כל מיני דברים. חותך צינורות, מנסר, מלחים, צובע. הוא אהב לעשות דברים...
המשך »

אפוקליפטו של מל גיבסון הוא סרט מרהיב ומרתק, אך בעייתי ורצוף שגיאות אנכרוניסטיות. מה שאותי בעיקר עניין בו הוא היחס של הדמויות בסרט למוות, בייחוד הדמויות הגבריות. בסרט, אנשי המאיה נלחמים בחירוף נפש לחיות ולשרוד, אבל כשמגיע רגע המוות הבלתי-נמנע, פשוט עוצרים. מקבלים את המוות כעובדת חיים. מתים בלי שהיות ופהיות. גם הנותרים בחיים מתייחסים אל המוות...
המשך »

שלוש דקות לחצות. הנה תיכף היום הזה נגמר. שלושה ילדים קטנים נרצחו בדרכם לבית הספר. בזמן שעשרות כדורים חוררו את גופותיהם הקטנות, אני ישבתי על החול החם והרך לחוף הים-התיכון. היום היה בהיר ונעים. רוצח אחד מסתובב חופשי לאחר שהותיר נערה חיננית מוטלת מתה בשירותי בית הספר. אם הצליפה בבתה בחגורה ובעטה בה. בן עשרים...
המשך »

אתמול כתבתי שני פוסטים על מוות והישרדות, ואחר כך התחרטתי ומחקתי אותם. החיים חזקים יותר. ביום ראשון איש אדמוני החזיק אותי בזרועות מוצקות וחשמל עבר לכל אורך חוט השדרה שלי. התבוננתי בו וידעתי שאלו רגעים של תשוקה שלא יחזרו על עצמם. תשוקה לחיים. תשוקה לדם, לבשר. והוא בכלל לא רוצה לדעת מי אני. ואני...
המשך »

לפני עשר שנים אבא שלי ישב בסלון וצפה בטלויזיה. רצחו את רבין. על המסך היתה המולה. אנשים מבוהלים. קרייני חדשות המומים. והאישה הזאת המתולתלת שהתעקשה “רבין לא נפגע. אני ראיתי”. אבא שלי הסתכל בטלויזיה חצי שעה בערך, ואז כיבה אותה והלך לישון. אני זוכרת את הגב שלו מופנה אליי בדרך לחדר השינה. הוא לבש...
המשך »