פרטי ופורנוגרפי

אני מתרגמת את המזמורים ההומריים במשורה, בזהירות, אחד-אחד כמו גרגרי אורז לבן שמתבשלים בסיר שלי. אחד-אחד אני בוררת אותם, ואחד-אחד אני מפצחת את סוד הטעם הפשוט, והמורכב של כל אחד מהם. קודם ארס, אחר כך האדמה, ועכשיו פוסידון. אני זוכרת בפירנצה, ביום חורף בהיר אחד, איך נשאתי עיניי אל פסל נפטון המתנשא בעזוז מתוך מזרקה בפיאצה...
המשך »

הייתי בנהיגה כשהתחיל לרדת גשם. עצרתי ברמזור אדום. מימיני אזור תעשייה. משמאלי הר הכרמל. הגשם הפתיע אותי.  כל היום זרחה שמש נעימה, בבוקר לבשתי שמלה קצרת שרוולים, ופתאום ניתכו טיפות מהירות ונחרצות על שמשת המכונית שלי. הרמתי גבה אחת ואז מלמלתי אינסטינקטיבית, “ברוך בעל, אל עליון, משיב הרוח ומוריד הגשם”. המלמול הזה גם הפתיע...
המשך »

ללכת לתערוכה “הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית” במוזיאון חיפה לאמנות, וגם לתערוכה “חיפה העות’מאנית” במוזיאון העיר חיפה, לסיים את הספר החדש והמופרך The Lost Symbol של דן בראון, להדפיס את ההזמנות לחתונה שלי בדצמבר, ללכת שישה ק”מ ביום, להפסיק לאכול טופיפי באובססיביות,  לקפוץ לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, לבקר בסהרנה ביקנעם, וכנראה גם לנסוע לפסטיבל אייקון למד”ב פנטזיה ומשחקי תפקידים...
המשך »

זה עשור שאני לא שומרת את יום כיפור כהלכתו. צמה, לא צמה. גולשת באינטרנט, רואה פרקים של באפי. שותה קפה. כותבת. לנסוע עוד לא יצא לי ביום כיפור, וגם לא להדליק אש, אבל היום הזה הולך וחומק ממני. פעם הוא היה נורא, מלווה בדממת מוות, חרדת קודש ושקט שאפילו קולות ינשופים לא הפרו אותו. אחר...
המשך »

בימים ההם רציתי לנסוע לאירופה, לקרוא ספרים, ללמוד שפות, ולא להתחתן לעולם. העיתונים היו מלאים בסיפורים על נשים מוכות, גברים אלימים, ומשפחות קרועות. בטלויזיה הקרינו את "תלמה ולואיז" שהפך לסרט פולחן, סמי מיכאל כתב את "ויקטוריה", ואני, משום מה התעלמתי מהמשפחה החמה שלי, וביכרתי לראות ולתעב דווקא את המשפחות אכולות הגידולים הסרטניים שהופיעו תדיר...
המשך »

אני אמורה לעמוד שם, כמה צעדים לפני החופה, כשמשפחתי, בעלי לעתיד וכמה רבנים ממתינים לי בסבלנות - ולומר תפילה על המצב הבטחוני, המשבר הכלכלי, האלימות הפושה במקומותינו, כל היהודים החולים על פני הגלובוס, והאנטישמיות בעולם.
המשך »

ולהלן הממצאים ממחקר שוק מקיף של תחום שמלות הכלה בישראל, שכלל מאות דגמים של עשרות סלוני כלות, מעצבים ותופרות מהצפון והמרכז: גזרות לא מחמיאות. כל מיני יצירות טקסטיל מכוערות או מרהיבות שכמו נלקחו מתצוגת תכלית של בוגרי שנקר, ושאינן מהוות שמלות לבישות בשום אופן. בטח שלא שמלות מחמיאות. אני לגמרי בעד תעוזה אופנתית וטוויסטים...
המשך »

זה כמובן לא מפתיע שאני לא מפחדת מהמילה “בעלי”. זו מילה נהדרת בעיניי, “בעל”. קצת חבל  שמשמעותה הרחבה בהקשר היסטורי הלכה לאיבוד בשיח הפסאודו-פמיניסטי שמתעקש לראות בה נגזרת של שם העצם “בעלות” ולא יודע שגם “בעל” (במובן גבר נשוי) וגם “בעלות” מגיעים ממקור אחד,  ושתיהן נגזרות של “בעל” (במובן אל כנעני). מה זה בַּעַל...
המשך »

ביום רביעי בלילה נסענו לאילת. היה מצוין. חזרנו הביתה בחמש אחה”צ אתמול (שבת). פתחתי את הדלת וראיתי בית מלא פרחים, שוקולד ונרות דולקים. על השולחנות, על הרצפה, על אדן החלון, וגם על כן הציור שלי. ואז הוא הוציא טבעת מהכיס ושאל אותי אם אני רוצה שנמשיך לאמלל אחד את השני כל החיים. אז אמרתי...
המשך »

ספר: התופרת – פרנסס דה פונטס פיבלס, הוצאת מטר. סרט: “קוקו לפני שאנל” אודות חייה של המעצבת האגדית, עם אודרי טוטו. תערוכה: הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית. החל מן ה-18 ביולי במוזיאון חיפה לאמנות. קאלט: 7 העונות של באפי בקופסת הדיוידי השלמה. שמש: משקפי שמש גדולים עם מסגרת פלסטיק לבנה. רגליים: יחפות, חלקות,...
המשך »

רנו זו מכונית ששוברת לך את הלב. אתה מתאהב בה. אתה חייב להתאהב בה. גם אם היא ישנה וחבוטה, יד חמישית עם קילומטרז’ שנראה כמו מספר טלפון, אתה מתאהב בה. היא צרפתייה, היא שובבה, היא מפנקת ונעימה. אהבה היא הברירה היחידה שעומדת בפניך. גם כשהחיישנים שלה הולכים אתה אוהב את הרנו שלך. ומנוע הצעדים....
המשך »

אני לא כותבת פוסטים כי הסיפורים הם שלי. רגעים פרטיים, ימים של קסם, סודות, הצלחות קטנות, נסיונות אמיצים, כשלונות חרוצים, צעדים זערוריים לקראת אופק, איזשהו אופק, והכל שלי. הבוקר קיפלתי כביסה, חבטתי בשטיחים, קרצפתי חלונות במים וסבון. נהרות של מים וסבון. מבעד לדלת הנפתחת לגינה אפשר היה לשמוע את השכנה מתאמנת בפסנתר. השנה גם...
המשך »

מסלול הריצה שלי עובר ליד גן ילדים. בבוקר יום שישי עברתי לידו ושמעתי קול נרגש קורא בשמי: “כרמיייייייתתת!!!!”. הפניתי מבט וראיתי את הבת של השכנים. פצצת אנרגיה בת ארבע. שאר הילדים שיחקו בשלווה בחצר, ורק היא נתלתה בגדר בהתרגשות. ניגשתי לגדר כדי לדבר עם הזאטוטית.  “כרמית!!” היא אמרה לי, ”כרמיייייית!!!!, “את יודעת, התנדנדתי עכשיו גבוה...
המשך »

פעילות גופנית: עשרים דקות הליכה לקניות במרכז הכרמל, וחצי שעה חזרה הביתה (כבר היה חם, הדרך הייתה בעלייה, והסל היה כבד. זה נחשב אימון משקולות?). שופינג: בושם אקווה די גיו של ג’ורג’יו ארמני בשביל המקצוען, חצאית בשבילי, פטריות טריות, בצל ירוק, אגוזי מלך וגבינות משובחות. ארוחת בוקר: “בריאות” של קפה גרג. בסיסית, פשוטה ולא...
המשך »

בהיפוך הקיץ באמת התהפך הכל, ועכשיו, ביום שווין הסתיו, הכל רגוע, שקול, שלו. הבית שקט. בגינה רוחשים רק עלי השסק שנושרים מן העצים. אני קצת מצוננת. תמיד אני מצטננת בתחילת הסתיו. הגרון שלי הוא שדה קוצים, ואני תשושה משהו. אתמול ישנתי רוב היום. החלומות שחלמתי היו טרופים, ילדותיים. אבל היום נרגעו העניינים. חבר טוב שמע שלקחתי יום מחלה, והזמין...
המשך »

כמעט בכיתי אתמול בערב מול הטלוויזיה. זה היה ערב שקט בבית. האיש התעסק עם המחשב שלו. אני  ישבתי על הרצפה וצבעתי סלסלת קש. ברקע ריצדה הטלוויזיה. תכנית בשם “פולשי הבתים” בערוץ ביביסי פריים. היתה שם אשה אחת חביבה ונעימה בגיל העמידה מכפר שלו באנגליה. היה לה בית מבולגן. חבורת המומחים של התכנית הגיעו אליה...
המשך »

ספטמבר מביא איתו את הסתיו, וגם אני עומדת בשלכת. שום דבר לא כואב לי ומאום לא בוער בעצמותיי. כל כך הרבה זמן רציתי לנוח, ועכשיו אפשר. מדי בוקר אני לוגמת קפה וקוראת את הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג. עיתון מיושב בדעתו, הפרנקפורטר. כמו חיי. כל היום אני מתרגמת מסמכים טכניים משפות אירופיות מדויקות, וכל הערב אני...
המשך »

הקיץ מתחיל להיגמר, נראה לי. אפילו יורד גשם בבקרים. מטפטף לי על השמשות כשאני משייטת בכביש החוף, ים תיכון אפרפר לימיני, ומכוניות ליסינג עוקפות אותי משמאל. כישוף משנת 2005 מניב פירות בימים אלו, ואני מתבוננת בהם מבשילים וזעה באי-נוחות. פרשתי לגמלאות, הלוא. מה פתאום יש לי כוח. מה פתאום אני מקבלת את מה שאני...
המשך »

אין באמת הצדקה לקיומו של הבלוג הזה יותר. פעם הוא היה מקור השראה לאנשים שחיפשו קסם בחיי היומיום. אני לא יכולה לספק דבר כזה במצבי היום. אני רק רוצה לאכול תאנים וללכת לישון.
המשך »

שלוש שנים לקח לי להגיע למידה 24 (או בלשון הסופרמודלס, מידה אפס) תוך התנהלות (צרפתית משהו?) של ללכת הרבה ולאכול מצוין, אבל מעט. בשורה התחתונה זה הופך אותי לסועדת מאוד בררנית, שלא מקריבה את היקף המותניים בשביל עוגת שמרים פשוטה, גם אם קוראים לה "קראנץ' רושה".
המשך »

היום הוא אומר לי מותק, קשה לפספס אותך. כשהייתי  ילדה, אמא שלי היתה שואלת כל יום ביאוש, למה את לא יכולה להיות קצת יותר עדינה. וכשהייתי עוברת את הגבול, היא היתה שואלת, למה את כזאת פראית. תפסיקי לרוץ. תסתרקי. אולי אני אספר אותך? אבל אני לא רציתי להפסיק לרוץ, ולא רציתי להסתפר, ולא רציתי להסתרק....
המשך »

לפעמים אני צריכה שיכאב לי כדי שאבין באמת את גודל הסכנה. כמו פעם, כשהייתי ילדה. אמרו לי לא לרכב על האופניים בלי ידיים. לא שמעתי. פתחתי את הראש ופצעתי שתי ברכיים. או היום. אמרו לי להפנות לו עורף, לקום וללכת. לא הלכתי. שברתי לב. (לפעמים אני אומרת לאנשים שהלב שלי לא יכול להישבר, כי...
המשך »

בפגישת הירוקים האחרונה הסתבר, שכל העולם קורא את הבלוג שלי: שכנים, עמיתים לעבודה, שותפים פוליטיים, יריבים פוליטיים, וגם האיש מהמכולת. לשניה אחת נלחצתי מהעניין, אבל אז נזכרתי למה החלטתי לכתוב בזהות לא-בדויה מלכתחילה, וגם נזכרתי שאין לי בעצם שום דבר להסתיר או להתבייש בו. לא שלדים בארון, ולא גופות מתחת לבלטות. אמנם נכון שיש לי...
המשך »

בחצות וחצי הוא מכין לי שוקו. אני יושבת על הספה ברגליים יחפות, מקשקשת על מאבקים פוליטיים בשטחים  ירוקים, בעיקר מנסה לשכנע את עצמי. והוא אומר לי מותק, אולי כל העסק הזה גדול עלייך. בחדרי ישיבות ממוזגים אני אקטיביסטית, אבל בשבילו אני ילדה. ילדה שמעדיפה שוקו על פני האלכוהול המשובח שלו. אני עושה טעות-אחרי-טעות-אחרי טעות. כל טעות היא...
המשך »