השנה החולפת היתה לי שנה מאושרת, עם התחלות יפות, ואהבה. היא היתה לי גם שנה איומה ונוראה, אלימה ומטלטלת. רגע לפני שהיא תמה, אני מחטאת את פצעיי, ומתמרקת. שוטפת את שיירי הדם מגופי. מזדככת כמו זכוכית. כמעט נקייה. אומרת את תפילת התשליך הפרטית שלי. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותי, וַאֲשַׁנֶּה צוּרָתִי לְדָג, סְנַפִּיר אֲגַדֵּל וְגַם קַשְׂקֶשֶׂת, וְאֶהְיֶה טְהוֹרָה...
המשך »
ובא היום, ומצאתי עצמי מהלכת בארץ פרא. אלוהים תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. הזאבים מייללים סביבי להקות-להקות, ועדה של צְבוֹעִים מצווחת באוזניי, ריח הדם שנטף מטרפם נישא באוויר, ואני מרחרחת אותו, כמו הייתי כלבת-רועים מטורפת. התבלבלו לי היוצרות. חשבתי שחיי שוקטים כמי-נהר. למען האמת, הם עומדים כמי-שלולית, הולכים ומתעפשים להם...
המשך »
אני מתרגמת את המזמורים ההומריים במשורה, בזהירות, אחד-אחד כמו גרגרי אורז לבן שמתבשלים בסיר שלי. אחד-אחד אני בוררת אותם, ואחד-אחד אני מפצחת את סוד הטעם הפשוט, והמורכב של כל אחד מהם. קודם ארס, אחר כך האדמה, ועכשיו פוסידון. אני זוכרת בפירנצה, ביום חורף בהיר אחד, איך נשאתי עיניי אל פסל נפטון המתנשא בעזוז מתוך מזרקה בפיאצה...
המשך »
טרם החלטתי מי נלעגים יותר: החרדים שמציתים אש וחוסמים כבישים בגלל העתקת קברי פלישתים, או החילונים שנזעקים להסביר שלא מדובר בעצמות יהודים אלא בעצמות “עובדי אלילים”, אז אפשר להירגע, והכל בסדר, אפשר לשלוח אותם קיבינימט עם הקברים שלהם. בורות וצביעות, שתי אחיות תאומות. בני האדם שנקברו באשקלון לפני אי-אלו אלפי שנים האמינו באל דגון...
המשך »
תרגום חדש בקדרה המבעבעת למזמור ההומרי מס’ 30 לגיאה, הארץ הפרימורידאלית במיתולוגיה היוונית.
המשך »
בימים ההם רציתי לנסוע לאירופה, לקרוא ספרים, ללמוד שפות, ולא להתחתן לעולם. העיתונים היו מלאים בסיפורים על נשים מוכות, גברים אלימים, ומשפחות קרועות. בטלויזיה הקרינו את "תלמה ולואיז" שהפך לסרט פולחן, סמי מיכאל כתב את "ויקטוריה", ואני, משום מה התעלמתי מהמשפחה החמה שלי, וביכרתי לראות ולתעב דווקא את המשפחות אכולות הגידולים הסרטניים שהופיעו תדיר...
המשך »
חוקרים: יהודים בתקופת התלמוד השתמשו בגולגלות אדם כקמעות (הארץ). מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: על דעיכתה של הארמית המדוברת בישראל (הארץ) ואתם רוקדים? הרבנות הראשית נגד העם היהודי (העין השביעית) ויסלבה שימבורסקה – פסל יווני (תרגום שיר בעיתון 77) אלפרד לורד טניסון – העלמה משאלוט (תרגום קטע בעיתון 77)
המשך »
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָכֶם, סוֹפִי לֹא יְהֵא מַר מִמָּוֶת, אֶת גּוּפָתִי הַחֲבוּלָה לֹא תִּמְשׁוּ מִן הַיָּם, אֶת פַּרְנָסָתִי לֹא אֶמְצָא בִּזְנוּת, וְלֹא אֲחַטֵּט בְּפַחֵי הָאַשְׁפָּה. אֲנִי אוֹמֶרֶת לָכֶם, כְּשֶׁאֶגְדַּל אֶהֱיֶה מְשׁוֹרֶרֶת, אַמְצִיא חֲרוּזִים לְמִלִּים נִשְׁכָּחוֹת, כָּל הַיוֹם אֶשְׁכַּב עַל הַדֶּשֶׁא, וְאֶכְתֹּב טְרָגֶדְיוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים. אֲנִי אוֹמֶרֶת לָכֶם, רַק לְעִפָּרוֹן אֲנִי זְקוּקָה, אֵין לִי צֹרֶךְ בְּמַשְׁכַּנְתָּא...
המשך »
אִם מִלֵּב אֶחָד שִׁבָּרוֹן אֶמְנַע, אָז לֹא יִהְיוּ חַיַּי לַשָּׁוְא; אִם עַל חַי אֶחָד אָקֵל מַכְאוֹב, אוֹ אֶנְשֹׁף עַל פֶּצַע אֶחָד, אוֹ אֶעֱזֹר לְאָדֹם-חָזֶה עֻלְפֶּה אֶחָד לָשׁוּב לְתוֹךְ קִנּוֹ, אָז לֹא יִהְיוּ חַיַּי לַשָּׁוְא. (אמילי דיקינסון, תרגום פרטי, 06.01.2008).
המשך »
פִּרְקֵי אִמָּהוֹת שִׁכּוֹרָה מִדֶּלֶק וּמִבֶּנְזִין, אֲנִי הִיא הָאֱלֹהִים. כּוֹחִי וּגְבוּרָתִי מָלֵא עוֹלָם, עוֹלָם שֶׁל מַתֶּכֶת וְדָם. עַל הַזִּיקִים וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים וְעַל הָרוּחוֹת, וְעַל מִמְטְרֵי גֶּשֶׁם חֻמְצִי, אוֹמֶרֶת זֶה כֹּחִי, וְזֶה עֹצֶם יָדִי. עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת וְעַל הַמִּזְבָּלוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת, מַמְלַכְתִּי הִיא זֹאת. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל...
המשך »
לפעמים אני צריכה שיכאב לי כדי שאבין באמת את גודל הסכנה. כמו פעם, כשהייתי ילדה. אמרו לי לא לרכב על האופניים בלי ידיים. לא שמעתי. פתחתי את הראש ופצעתי שתי ברכיים. או היום. אמרו לי להפנות לו עורף, לקום וללכת. לא הלכתי. שברתי לב. (לפעמים אני אומרת לאנשים שהלב שלי לא יכול להישבר, כי...
המשך »
עוד ירח מלא אחד, ועדיין לא מצאתי את הכישוף הנכון, את המילים המדויקות. (קדמוני העולמות העליונים, קדמוני העולמות התחתונים, קדמוני היבשה, קדמוני הנהרות. רפאים, אני קוראת לכם. את הנפש שנעקרה השיבו למקומה. רוקנו את הכלי הנעווה, וישוב שורש הלב לבעליו הראשונים.) אבל זה לא הכישוף שאני מחפשת. (אהבה, ייעשה רצונך.) גם כן לא. (אני...
המשך »
ולא אמרתי לו שנשיקות עדיפות בעיניי על הפעלת שיקול דעת. ולא אמרתי שאני חזקה ממנו, שיש לי כוח רב ועצום, ושאני לא אמצמץ ראשונה. היום אני קוראת שירים של e.e. cummings והצמרמורת מזכירה לי מילים שחקוקות בעור. כיוון שהתחושה היא ראשונה, מי ששתה לבה לתחביר העניינים, היא לא תנשק אותך לחלוטין לעולם. לחלוטין להיות...
המשך »
יוֹנָה צְחוֹרָה הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכִי, לַמְּדִי אוֹתִי לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם. לַמְּדִי אוֹתִי לָעוּף. לַמְּדִי אוֹתִי לָשׁוּב הַבַּיְתָה מֵאַרְצוֹת-נְדוּדִים, וְלִנְחֹת שְׁלֵמָה וּתְמִימָה וּלְמוּדַת-מַסָּעוֹת עַל גַּג-בֵּיתִי. יוֹנָה צְחוֹרָה, לַמְּדִי אוֹתִי הֶמְיַת מִלִּים שְׁקוּלוֹת, מִלּוֹת נֶחָמָה, מִלִּים לְתַקֵּן בָּהֶן עוֹלָם. לַמְּדִי אוֹתִי שָׁלוֹם. בֵּין שְׂפָתַי הַלּוֹחֲשׁוֹת תְּפִלּוֹת עַל גּוֹזָלִים, הַנִּיחִי עָנָף עֵץ זַיִת.
המשך »
וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ, קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית, וְהָלַכְתְּ הָעִירָה, הִנֵּה-שָׁם עֲלָמוֹת צְעִירוֹת, יָפוֹת מִמֵּךְ, עֲנֻגּוֹת מִמֵּךְ, אֲבִיבִיּוֹת מִמֵּךְ. וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ מָמוֹנוֹת הַרְבֵּה וְדָמִים, וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ שְׁטַר-נִשּׂוּאַיִךְ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְלָקַחַתְּ הַקְּמָטִים, וְהָעוֹר הָרוֹפֵס, וְשֻׁמָּן עֹדֶף, וְלָקַחַתְּ הַיְּלָדִים, וּכְלֵי הַמִּטְבָּח, וּכְלֵי הַמִּטָּה, וְלָקַחַתְּ מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה, וְקוֹלְפָן הַיְּרָקוֹת, וְלָקַחַתְּ שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת וְסִירִים וּמַחֲבַתּוֹת, וְרַק אוֹתִי אַל תִּקְּחִי עִמָּדֵךְ הָעִירָה,...
המשך »
שלוש דקות לחצות. הנה תיכף היום הזה נגמר. שלושה ילדים קטנים נרצחו בדרכם לבית הספר. בזמן שעשרות כדורים חוררו את גופותיהם הקטנות, אני ישבתי על החול החם והרך לחוף הים-התיכון. היום היה בהיר ונעים. רוצח אחד מסתובב חופשי לאחר שהותיר נערה חיננית מוטלת מתה בשירותי בית הספר. אם הצליפה בבתה בחגורה ובעטה בה. בן עשרים...
המשך »
רַק שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה אֲנִי צְרִיכָה: שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירָה, בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה לְהַקִּיז אֶת דָּמִי, לְעַרְבֵּב אוֹתוֹ עִם מֵעַי וּמְרֵרָתִי, שֶׁאֶקְרַע מִגּוּפִי בְּמוֹ צִפָּרְנַיִם, וְאֶפְתֹּךְ כִּפְּלַסְטֶלִינָה בַּיָּדַיִם, וְאָלוּשׁ הֵיטֵב וְאֶעֱשֶׂה עוּגוֹת, וּמֵהֶן אֶכְתֹּב אוֹתִיּוֹת שִׁירָה.
המשך »
באנגליה נהגו לקרוא לו “ירח הציידים”. בשלזוויג הולשטיין קראנו לו “ירח שלג”. ואני, איך אני אקרא לו? כששקעה השמש אתמול יצאתי החוצה. שאפתי פנימה את אוויר הערב הקפוא. עורי נעשה חידודין חידודין, אבל מן השמים ניבט אליי ירח גדול, כתום, עסיסי, פירותי. אולי אקרא לו “ירח תפוז דם”, לירח המלא בכסלו, בחודש בו מבשילים...
המשך »
המורה לציור משכנעת אותי להתמכר לצבע, להשתגע עם הצורות, להפסיק לרשום בקווים נקיים מדי, לצייר בשגיאות. אמרתי לה בשיעור האחרון, אני אוהבת לתכנן את היצירות שלי מראש, ומיד ידעתי שזה לא נכון. זה אולי נכון בציור, אבל זה לא נכון בשירה. הנה, למשל, את השיר הזה כתבתי בתחילת השבוע. באמונה שהתכוונתי לכתוב על כל הטוב והשלווה והתשוקה שמביאים חמשת היסודות...
המשך »
אני אוהבת לאפות פשטידות. יש משהו פלאי בתהליך בחירת החומרים, הערבוב והאפייה. לוקחים קצת מזה וקצת מזה, מעט קמח, כמה ביצים, קצת גבינה, אולי גם שמן, ירקות מהגינה, עשבי תבלין מהאדנית, תבלינים… מעבירים הכל לקערה ומערבבים. התערובת כמעט אף פעם לא נראית טוב בהתחלה. מין עיסה צמיגית שכזאת ששטים בה חלקי ירקות אבודים. אבל...
המשך »
למשתתפים במצעד הגאווה או במפגן הגאווה, למתאספים באיצטדיון, למניפי הדגלים, למובסים, למנצחים ולאלו שעוד נלחמים, אני מדליקה הערב נר אדום, הצבע שאצל מכשפות מהמסורת שלי מסמל את ערך הגאווה. מדליקה לכם נר ואומרת בקול רם וברור את דברי האלה. היא שגופה משתרע מעבר ליקום, היא שקיימת בכל הדברים, היא שקיימת בתוכי, וגם בתוך כל אחד מכם. “צאו...
המשך »
ענת, אלת המלחמה הכנענית, מבחינה בקרב המתחולל בארץ בין תומכי אלוהי הציוויליזציה, לבין תומכי אלוהי המוות. היא מושחת עצמה בצבעי מלחמה, עוזבת את ביתה בהר, מתערבת בין הצדדים הלוחמים למרגלותיו, והורגת בלוחמים משני הצדדים. היא המנצחת היחידה במערכה, ולוקחת לעצמה מזכרות של איברים כרותים מן הגופות. בשוך הקרבות, ולאחר שמחצה את כל מי שהשתתף...
המשך »
אֱלֹהִים צְבָאוֹת עָיֵף עַד מְאֹד, פָּקַח חֲצִי-עַיִן כְּשֶׁפָּקַדְתִּי הָהָר, שׁוּב פַּעַם אַתְּ, הוּא פִּהֵק וְאָמַר. לְרַגְלָיו הִתְיַשַּׁבְתִּי, בַּת סַרְבָנִית, סוֹרֶרֶת, מוֹרָה, חֲצוּפָה, יִדְּעוֹנִית, וְאָמַרְתִּי לוֹ, אַבָּא, הִגִּיעַ הַזְּמַן, אוּלַי תִּתְעוֹרֵר כְּבָר, פֶּרֶד עַקְשָׁן? אַךְ אֱלֹהִים צְבָאוֹת- נַפְשׁוֹ נָקְעָה, כְּבָר שָׁנִים יָשֵׁן כְּמוֹ דֹּב מְשֻׁגָּע, בָּאָרֶץ מִלְחָמָה וְהוּא בְּתַרְדֵּמָה.
המשך »
כֹּל הַלַּיְלָה קִרְקְרוּ מְטוֹסֵי הַקְּרָב, כְּעוֹרְבֵי מִלְחָמָה צְמֵאִים לְדָם, מִצְטַוְּחִים בְּרָעְבָם לִבְשַׂר אָדָם. וְאַתְּ בְּרֹאשׁ הַלַּהַק, גְּבִירָה אֲיֻמָּה, צִפּוֹר טֶרֶף שְׁחֹרָה, חַדַּת- צִפָּרְנַיִם, מְסַמֶּנֶת נְתִיבַת בְּנֵי כָּנָף בַּשָּׁמַיִם. עִם שַׁחַר הֵטַלְתְּ בֵּיצִים עַל הָעִיר, מִתּוֹכָן בָּקְעוּ מָוֶת, וְאֵשׁ, וְטֵרוּף, אֶפְרוֹחֵי פַּלָּצוּת נוֹרָאֵי-פַּרְצוּף. יְנַקְּרוּ הָעוֹפוֹת עֵינַיִם וּפְטָמוֹת, וּמְרֵרָה נִשְׁאַב לָךְ מְלוֹא דְּלָיִים, נַאֲכִיל גּוֹזָלַיִךְ אֵיבָרִים...
המשך »
