אני מתרגמת את המזמורים ההומריים במשורה, בזהירות, אחד-אחד כמו גרגרי אורז לבן שמתבשלים בסיר שלי. אחד-אחד אני בוררת אותם, ואחד-אחד אני מפצחת את סוד הטעם הפשוט, והמורכב של כל אחד מהם. קודם ארס, אחר כך האדמה, ועכשיו פוסידון. אני זוכרת בפירנצה, ביום חורף בהיר אחד, איך נשאתי עיניי אל פסל נפטון המתנשא בעזוז מתוך מזרקה בפיאצה...
המשך »
ללכת לתערוכה “הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית” במוזיאון חיפה לאמנות, וגם לתערוכה “חיפה העות’מאנית” במוזיאון העיר חיפה, לסיים את הספר החדש והמופרך The Lost Symbol של דן בראון, להדפיס את ההזמנות לחתונה שלי בדצמבר, ללכת שישה ק”מ ביום, להפסיק לאכול טופיפי באובססיביות, לקפוץ לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, לבקר בסהרנה ביקנעם, וכנראה גם לנסוע לפסטיבל אייקון למד”ב פנטזיה ומשחקי תפקידים...
המשך »
להפוך לבעל, הגבר צריך למות, לוותר על השאיפה הגברית שלו לדומיננטיות מינית, להניח לאישה לשנות את צורתו ככל העולה על רצונה, ולהפוך אותו למשהו אחר.
המשך »
חוקרים: יהודים בתקופת התלמוד השתמשו בגולגלות אדם כקמעות (הארץ). מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: על דעיכתה של הארמית המדוברת בישראל (הארץ) ואתם רוקדים? הרבנות הראשית נגד העם היהודי (העין השביעית) ויסלבה שימבורסקה – פסל יווני (תרגום שיר בעיתון 77) אלפרד לורד טניסון – העלמה משאלוט (תרגום קטע בעיתון 77)
המשך »
המורה הקודמת שלי לציור היתה קיבוצניקית עם נפש חופשית, שרק רצתה שאני אזרום עם הצבע. הצרפתייה הקפדנית לעומת זאת, מתעקשת איתי על משיחות מכחול נכונות, על צורת האחיזה בשפכטל, ובעיקר על בחירת אובייקטים פשוטים לציור, כי "אנחנו עוד לא ברמה של מוזיאון". כל השיעור אני מתאפקת שלא לחרוץ לה לשון.
המשך »
הרע: עדרים-עדרים של ילדים קטנים שפחות מתעניינים בעפיפונים והרבה יותר מעוניינים בספורט אתגרי דוגמת טיפוס על מיצגים, התגלשות מהמדרגות וצווחות לגובה. קחו אותם לבריכה, בחייכם.
המשך »
נוקיה E71. זה לא אייפוד, ולא אייפון, ולא בלאקברי ואפילו לא HTC Diamond, אבל אני מבסוטית עד לב השמיים מהטלפון החדש שלי. הוא מסתנכרן עם היומן של גוגל, ואני יכולה לקרוא בו מיילים ולכתוב בו מסמכים. כמו להכניס את המשרד לכיס. אה כן, ואפשר גם לחייג איתו לאנשים. רימונים. כי זה טעים. שגעון העפיפונים. תערוכה...
המשך »
מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה הוא מקום מסתור של אוצרות גנוזים. מצחיק להגיד שמוזיאון שמציג דברים הוא מקום מסתור, אבל באמת שמדובר באחד המוזיאונים האיכותיים הפחות פופולריים בארץ, וחבל. בעיניי לפחות מדובר במקום מדהים. הבוקר הייתי שם עם חברה. היה נעים, רגוע, משעשע ומחכים. גם זול, כי הכניסה חינם, ומשובב נפש כי אפילו אנשי האבטחה...
המשך »
הציור הזה הצית את דמיוני כשנתקלתי בו לראשונה בשנה שעברה, וסקרן קצת יותר כשקראתי את הגיגי האמנית שיצרה אותו. מסתבר שמה שראיתי בו בכלל לא היה אמור להיות שם. ובכל זאת. Blessed Art Thou של Kate Kretz. כי יש בו משהו אמיתי, לא ציני, לא מתחסד, וכן, דווקא מאוד דתי. התמונה מוגנת בזכויות יוצרים, ומופיעה כאן...
המשך »
תרגיל בסימטריה, ניקול קידמן, 16.05.2007
המשך »
אני אוהבת ליצור בחרוזים, כי אם לא יוצא יפה, תמיד אפשר לפרק ולעשות משהו חדש. אני אוהבת לצייר בעפרון ובפחם כי תמיד אפשר למחוק. רק בשיעור הציור בצבע של יום ראשון אני נאבקת. צבע אי אפשר למחוק. אפשר לעלות עליו עם שכבה נוספת של צבע אחר, אבל זה אף פעם לא יהיה אותו דבר...
המשך »
אני חורזת טבעות וצמידים מקריסטלים מנצנצים וחרוזים צבעוניים. אני חורזת פרחים ודוגמאות גיאומטריות סבוכות. אני חורזת שעות על גבי שעות. משחקת בחרוזים כאילו אין לי עשרות הודעות דואר אלקטרוני שמממתינות בסבלנות לתשובה. כאילו הטלפון הסלולרי לא מצלצל כל הזמן. כאילו העובדה שהסלולרי לא-תקין, וממילא כשאני עונה לשיחה היא מתנתקת, זה תירוץ להתעלם מכל השיחות. כאילו...
המשך »
הייתי הערב בהרצאה של כוהן ההומור הגדול לני רביץ, וצחקתי עד שכאבו לי הלחיים. האיש מבדח עד דמעות, ובניגוד לסטנדאפיסטים שבלוניים, אינו צוחק על אחרים, אלא על עצמו. לני רביץ מציע לרקוד את החיים ומלמד לצחוק כמו שאני מלמדת לנשום. בנסיעה הביתה מן ההרצאה, חשבתי לעצמי, שצחוק הוא בעצם סוג של נשימה. נשימה עמוקה, לבבית, מלאת שמחת חיים....
המשך »
אני מציירת. צופית ארצישראלית, בז אדום, נחליאלי, אוח לבן. הקווים מהירים, כמעט משורבטים. אני מנסה להבין כנפיים, דאייה, צלילה. אני מנסה לרדת לעומקם של נדודים. אז אני מציירת נוצות, ציצה, זנב, מקור, טפרים. העפרון מאפיר את תכלת העורבנים ואת חלודת הצוצלות. מתישהו אני ארצה לצייר את כל הציפורים הללו בצבעי מים, ממש כמו האורניתולוג ג’ון גולד, שצייר...
המשך »
המורה לציור משכנעת אותי להתמכר לצבע, להשתגע עם הצורות, להפסיק לרשום בקווים נקיים מדי, לצייר בשגיאות. אמרתי לה בשיעור האחרון, אני אוהבת לתכנן את היצירות שלי מראש, ומיד ידעתי שזה לא נכון. זה אולי נכון בציור, אבל זה לא נכון בשירה. הנה, למשל, את השיר הזה כתבתי בתחילת השבוע. באמונה שהתכוונתי לכתוב על כל הטוב והשלווה והתשוקה שמביאים חמשת היסודות...
המשך »
זה לא שאין לי מה לומר. זה שאי אפשר לומר את מה שיש לי לומר במילים. אני רושמת בגיר ובפחם. אני מציירת סקיצות בעיפרון. אני צובעת כחול וירוק וחום במשיחות מכחול עזות. אני רוקדת כמו היו לי כנפיים. אני שוחה כמו דגיגה. אני לובשת גופיות אפילו שרשמית כבר חורף. השום ששתלתי בגינה כבר נבט. הגבעולים שלו...
המשך »
אני רוצה לצייר גוף עירום. אני רוצה לצייר נשים חזקות ושלוות. אני רוצה לצייר פרחים. ורדים, בעיקר, אבל גם פרגים וכלניות, ואולי חמניות צהובות ביום קיץ תכול שמים. אני רוצה לצייר פורטרטים של אנשים שאלוהים משתקפת בעיניהם. אני רוצה לצייר את הירח ואת הרוח, וגם תפוח אחד, עסיסי כמו החיים עצמם. רק לנגוס בו....
המשך »
פעם נכנסה מישהי לפורום אומנות שימושית בתפוז. היא סיפרה שיש לה תואר בתולדות האומנות, ושהעיסוק האקדמי הממושך בתיאוריות ובניתוחים “שרף” אותה מבחינה מעשית. שנים היא לא יצרה שום דבר. היא אמרה שהיא משתוקקת להיכנס לסטודיו ולהתלכלך בצבע, אבל “אין לה מה להגיד מבחינה אמנותית” ושהיא לא רוצה להיות כמו היוצרות בפורום אומנות שימושית, ש”קונות...
המשך »
