השנה החולפת היתה לי שנה מאושרת, עם התחלות יפות, ואהבה. היא היתה לי גם שנה איומה ונוראה, אלימה ומטלטלת. רגע לפני שהיא תמה, אני מחטאת את פצעיי, ומתמרקת. שוטפת את שיירי הדם מגופי. מזדככת כמו זכוכית. כמעט נקייה. אומרת את תפילת התשליך הפרטית שלי. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותי, וַאֲשַׁנֶּה צוּרָתִי לְדָג, סְנַפִּיר אֲגַדֵּל וְגַם קַשְׂקֶשֶׂת, וְאֶהְיֶה טְהוֹרָה...
המשך »
ובא היום, ומצאתי עצמי מהלכת בארץ פרא. אלוהים תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. הזאבים מייללים סביבי להקות-להקות, ועדה של צְבוֹעִים מצווחת באוזניי, ריח הדם שנטף מטרפם נישא באוויר, ואני מרחרחת אותו, כמו הייתי כלבת-רועים מטורפת. התבלבלו לי היוצרות. חשבתי שחיי שוקטים כמי-נהר. למען האמת, הם עומדים כמי-שלולית, הולכים ומתעפשים להם...
המשך »
לוסיה אצ’וריה, אהבה פרוזאק סקרנות וספקות, הוצאת ספריה לעם, תשס”ה 2004, תרגום יערית טאובר-בן יעקב, 269 עמודים. Henry Fuseli, Die Drei Hexen (The Three Witches), 1783 כשקראתי את “אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות” של הסופרת הספרדיה לוסיה אצ’וריה, הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף אימתני בבטן וסטירת לחי מצלצלת, כששניהם מלווים בתחושת התעלות והתרוממות-רוח. הספר מתאר חוויות קשות,...
המשך »
ושאלתם אותי למה שכחתי שהייתי מכשפה, והתשובה היא שימיי מלאים עבודות חולין, ואיני טווה קסמים עוד, כי אין לי פנאי ואין לי טעם. אני לא מתקינה קמיעות ולא מגידה עתידות, לא מציירת מעגלים, ולא משרטטת אותות וסימנים להתגוננות מפני כוחות האופל. רק אהבה וניקיון כפיים עומדים לי לזכות ולהגנה. לפעמים זה מספיק. לפעמים...
המשך »
הים היום היה כחול וצלול, מפוספס בקצף גלים לבן, הומה אדם, כלבים, וסירות. החול היה חם, השמש מלטפת, ואיש אחד, אפור-תלתלים ושזוף-חזה מכר סברס קר מתוך עגלת ברזל ישנה. אנשים שיחקו מטקות. כולם היו נינוחים, נדמו חסרי-דאגות, כאילו מאושרים. ואני, מול מרחבי התכלת של אפרודיטה, כשכפות רגליי משתכשכות במים הקרירים, נזכרתי בקביעה המלווה את יצירתו של דוד שחר, שמקורה בקבלה...
המשך »
השגרה שלי הפכה את עורה בשנה האחרונה. יש בה יותר אנשים בשר ודם, ופחות מילים. יותר בישולים וכביסות, פחות ספרים, פחות כישופים. בלי מאגיה מלאכותית, רק קסם היומיום הפראי, והחולין המשתרע על פני הכול כשמיכת נוצות רכה וחונקת. והחיים חולפים עליי, יום אחרי יום בשרב הלוהט, בעבודה מפרכת עבור אדוני התאגידים, בקילוף קישואים וחיתוך...
המשך »
בחום הכבד של ליל אמש, גם המקרר שבק חיים. כמו התמוז. אלוהי המכונות הפנו לו עורף כפי שאלוהי השמיים הפנו עורף לדומוזי ואיננה. היום השלכתי את כל מוצרי החלב שהיו בבית, שתי תבניות ביצים, צנצנת מיונז, קופסת חומוס, ואת כל תכולת סירי האוכל שבישלתי לשבת. הירקות והפירות עוד מחזיקים מעמד, והעוף שהיה במקפיא הפשיר. צריך לבשל אותו...
המשך »
יום תחילת הקיץ השנה היה יום של שרב גדול. התמוז מת מוות אַלִּים, חייתי. בכל נשימה שהתקשיתי לנשום בימות החמסין יכולתי לחוש את שדי-השאול הרודפים אחרי הבן הנאמן, אל הרועים והאיכרים; איך מתקרבים הַקְדֵשִׂים פסיעה-אחר-פסיעה כדי לאזוק את ידיו בשלשלאות ברזל, ולהוריד אותו מטה לשאול-תחתיות שם ימות בצמא. כשכבר חשבתי שגם אני אמות מרוב...
המשך »
אני מתרגמת את המזמורים ההומריים במשורה, בזהירות, אחד-אחד כמו גרגרי אורז לבן שמתבשלים בסיר שלי. אחד-אחד אני בוררת אותם, ואחד-אחד אני מפצחת את סוד הטעם הפשוט, והמורכב של כל אחד מהם. קודם ארס, אחר כך האדמה, ועכשיו פוסידון. אני זוכרת בפירנצה, ביום חורף בהיר אחד, איך נשאתי עיניי אל פסל נפטון המתנשא בעזוז מתוך מזרקה בפיאצה...
המשך »
לפני יומיים העליתי מאמר חדש לקדרה, אלוהים מת בעציצים, על חגיגות האדוניה לכבוד אדוניס ביוון העתיקה, שהיו חלק מפולחן אפרודיטה. בינתיים שרב בארץ, והעציצים שלי משוועים למים. הבזיליקום, העגבניות, וגם כמה צמחי נוי שאת שמותיהם אני לא יודעת. אני משקה את העציצים, ומשקה את הכלב, ומשקה את עצמי בעיקר קפה. אומרים שהערב יישבר השרב....
המשך »
טרם החלטתי מי נלעגים יותר: החרדים שמציתים אש וחוסמים כבישים בגלל העתקת קברי פלישתים, או החילונים שנזעקים להסביר שלא מדובר בעצמות יהודים אלא בעצמות “עובדי אלילים”, אז אפשר להירגע, והכל בסדר, אפשר לשלוח אותם קיבינימט עם הקברים שלהם. בורות וצביעות, שתי אחיות תאומות. בני האדם שנקברו באשקלון לפני אי-אלו אלפי שנים האמינו באל דגון...
המשך »
לאחרונה שמעתי כמה וכמה אנשים אומרים: “מה שסמוי מן העין שורה עליו הברכה”. אם מקשיבים בתשומת לב, הם בעצם אומרים שהם מאמינים בעין הרע, אך בוחרים שלא להשתמש בשם המפורש, שיסמן אותם כפרימיטיבים המאמינים באמונות טפלות, אלא להשתמש בשפה פסאודו-יהודית, כביכול מכובדת או מתוחכמת יותר. עין רעה היא האמונה שלבני-אדם שמקנאים באחרים יש כוח,...
המשך »
לפני כחודשיים הגיבה אנונימית בבלוג לפוסט שלי בזו הלשון: “אם יש משהו בטוח זה שיהוה לא קיים. גם אני כמוך התפללתי כילדה והתחננתי ככל חיי לעזרה והוא מעולם לא השיב. אתאיזם נראה הגיוני ביותר, גם מבחינה רגשית, למרות שהוא לא מספק שום פתרון. אלות נשים, לפחות באמונה מעצימות נשים. אישה לא יכולה להתחבר לאל...
המשך »
ניטשה קיצוני בדיוק כמו אותם נוצרים גרמנים אדוקים שהוקיעו אותו. הם מתעקשים שאלוהים תמיד חי, והוא מתעקש שאלוהים לא יקום לתחייה לעולם, אלא יישאר מת. בעיניי שתי התפיסות הללו שגויות מיסודן. כמובן, אפשר לעשות הנחות למונותאיסטים שבמשך כמה אלפי שנים הצליחו לבלבל יופי-יופי בין האל הספציפי שלהם לבין האלוהות הא-פרסונלית האינהרנטית בטבע שתמיד חיה,...
המשך »
(1) השאלה החשובה היא לא אם יש אלוהים, אלא מה זה אלוהים. כבר כמעט עשור שהדיון בשאלת קיום האל משעמם אותי, מהרבה סיבות. בעיניי הוא מסיט את נקודת הכובד מעניין הרבה יותר מהותי: מה זה אלוהים בכלל, מי זה אלוהים, ואיפה הם. הסירוב המוחלט שלי בשנים האחרונות להשתתף בדיונים ופאנלים בשאלת קיום האל הוא...
המשך »
אני רוצה לכתוב על מאגיה. על הצבע האדום שלה, על טעם השוקולד, ועל ניחוח היערה בלילות. אני רוצה לכתוב כדי לזכור, וכדי לדעת מה להשיב למרימי הגבה ולמעקלי זויות פיהם בלעג. אני רוצה לכתוב על מאגיה כמו הייתי צורפת של נזמי זהב עבור אפי חזירים, ואני רוצה לשכוח, לשכוח, לשכוח את דברי התוכחה של...
המשך »
פניו של הבוקר היו רעים. לא האפרוריות היתה אשמה, ולא הצינה, אלא משהו אחר שעמד באויר, כמו ענן החלטי של רוע יוקד, שוליו שחורים ורקובים. רוב היום שתקתי. שמעתי מילים ארסיות, סיפורי אונס ומכות רצח, צפירות מכוניות נרגזות, טרטורי מנוע דחופים, טריקות דלת, פעפוע דם מורעל, ושתקתי. לא הישרתי מבט אל הרוע. נדרש לכך...
המשך »
תרגום חדש בקדרה המבעבעת למזמור ההומרי מס’ 30 לגיאה, הארץ הפרימורידאלית במיתולוגיה היוונית.
המשך »
הייתי בנהיגה כשהתחיל לרדת גשם. עצרתי ברמזור אדום. מימיני אזור תעשייה. משמאלי הר הכרמל. הגשם הפתיע אותי. כל היום זרחה שמש נעימה, בבוקר לבשתי שמלה קצרת שרוולים, ופתאום ניתכו טיפות מהירות ונחרצות על שמשת המכונית שלי. הרמתי גבה אחת ואז מלמלתי אינסטינקטיבית, “ברוך בעל, אל עליון, משיב הרוח ומוריד הגשם”. המלמול הזה גם הפתיע...
המשך »
יש מאמר חדש בקדרה, האלה והעצים: פולחן אשרה בקרב בני ישראל. מקורו של המאמר החדש הוא בצורך שלי לדייק אקדמית והיסטורית בתיאורה של האלה אשרה, ולהפריד בין דמותה הכנענית כפי שמצטיירת בכתבי אוגרית, לבין דמותה הישראלית, כאלה מתקופת השופטים, שפולחנה התקיים לצד פולחן האל היהודי על ידי אבות-אבותינו. מלאכת הדיוק לא הסתכמה בהפרדה בין...
המשך »
זה זמן רב שחשתי חוסר שביעות-רצון מהמראה, התוכן, והמסר הכללי של כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית. האתר (עוד מעט בן 7 שנים), לא היה מעודכן, לא מבחינת תוכן, ולא מבחינת עיצוב ושימושיות. היה לי ברור בשנה האחרונה שאני רוצה להעביר אותו לפלטפורמת וורדפרס, אבל לא רציתי שהוא ייראה לגמרי כמו בלוג. בכל זאת, מדובר...
המשך »
ללכת לתערוכה “הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית” במוזיאון חיפה לאמנות, וגם לתערוכה “חיפה העות’מאנית” במוזיאון העיר חיפה, לסיים את הספר החדש והמופרך The Lost Symbol של דן בראון, להדפיס את ההזמנות לחתונה שלי בדצמבר, ללכת שישה ק”מ ביום, להפסיק לאכול טופיפי באובססיביות, לקפוץ לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, לבקר בסהרנה ביקנעם, וכנראה גם לנסוע לפסטיבל אייקון למד”ב פנטזיה ומשחקי תפקידים...
המשך »
ומהי סליחה אם לא תוצר של תהליך מאגי שבו מְתַעֲלִים כעס לאפיקים חדשים ולערוצים בתוליים, משחלפים זעם , משנים צורות של רגשות, מתמירים מצבים, ובאופן כללי מניחים לאש הכישוף לְאַכֵּל משהו אחד, ולחשל משהו אחר במקומו. כעס, שנאה, מרירות וטינה מעניקים כוח לאדם שכלפיו אנו חשים את התחושות הללו: כוח למשול בנו, שאחרת לא...
המשך »
זה עשור שאני לא שומרת את יום כיפור כהלכתו. צמה, לא צמה. גולשת באינטרנט, רואה פרקים של באפי. שותה קפה. כותבת. לנסוע עוד לא יצא לי ביום כיפור, וגם לא להדליק אש, אבל היום הזה הולך וחומק ממני. פעם הוא היה נורא, מלווה בדממת מוות, חרדת קודש ושקט שאפילו קולות ינשופים לא הפרו אותו. אחר...
המשך »
