המחזה הסקוטי: שייקספיר והמכשפות

02/01/2012
Johann Heinrich Füssli, Maבbeth Banqo and the Witches, 18th Century

Johann Heinrich Füssli, Maבbeth Banqo and the Witches, 18th Century

הטרגדיה של מקבת’, היא מחזה שייקסיפירי העוסק ברצח-מלך ותוצאותיו. מקבת’ הוא הטרגדיה הקצרה ביותר של שייקספיר, שנכתבה ככל הנראה בין השנים 1603-1607. המחזה ככל הנראה הוצג לראשונה באפריל 1611, בגלוב תיאטר. הוא פורסם בפוליו של 1623 וכולל שינויים של אחרים, המפורסמים שבהם הם שירי המכשפות שמקורן במחזה “המכשפות” של תומס מידלטון.

בכתיבת הטרגדיה הסתמך שייקספיר על דמויותיהם של מקבת’ מלך סקוטלנד, מקדאף ודאנקן כפי שמשתקפים בכתבי הולינשד (1587), Holinshead Chronicles, המתעדים את ההיסטוריה של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. עם זאת, עלילת המחזה אינה עולה בקנה אחד עם האירועים ההיסטוריים הידועים מן הכתבים, כיוון שמקבת’ היה מלך מוכשר, ואהוב ואהוב ביותר בקרב נתיניו.

העלילה: המכשפות כידיים מכוונות

המחזה הסקוטי נפתח בסצינת מכשפות. תחת רעמים וברקים נפגשות שלוש מכשפות, אשר נדברות ביניהן לגבי פגישה מתוכננת עם מקבת’, הת’יין (אציל בשירות המלך) של גלמיס. שאלת הפתיחה המפורסמת של המחזה, אשר שואלות המכשפות זו את זו: “אימתי שוב ניפגש? בגשם רעם, או ברק אש?” הפכה במשך השנים לסימן לבאות, ולאות מבשר כי דברים איומים ודגולים עומדים להתרחש.

לאחר מכן אנו למדים, כי מקבת’ הוא גיבור מלחמה נאמן למלך דנקן. יחד עם מצביא-המלחמה בנקו, הוא הביס את צבאות נורבגיה ואירלנד בראש הבוגד מקדונוולד. שני הגיבורים פוסעים בדרך, ופוגשים בשלושת המכשפות מיודעותינו, אשר מברכות את מקבת’ לשלום. האחת קוראת לו “ת’יין גלמיס”, השנית קוראת לו “ת’יין קודור”, ואילו השלישית קוראת לו “ומלך לאחר מכן”. הן אף מודיעות לבנקו כי תצא ממנו שושלת של מלכים, אף כי הוא לא יהיה מלך לעולם. כשהן נעלמות מן העין מופיע שליח המלך, ומודיע למקבת’ כי המלך החליט להעניק לו את תואר ת’יין קודור, כאות תודה על גבורתו בקרב.

מקבת’ מתרגש מאוד, ומתחיל להרהר במלוכה. הוא אף כותב לאשתו את הדברים, ומספר לה על נבואת המכשפות. לאחר מכן הוא מגיע הביתה לטירתו בעיר אינברנס, ולמד, כי המלך דנקן מחליט לבקרו בטירה. ליידי מקבת’ מחליטה מיד לנצל את המצב, ורוקמת מזימה להתנקש בחייו של המלך דנקן, ולאפשר לבעלה לתפוס את כס המלוכה. היא אף משתמשת בכל הטכסיסים הנשיים העומדים לרשותה על מנת לשכנע מקבת’ בכדאיות ההתנקשות. רצח זה נחשב מתועב במיוחד כיוון שהוא מטמא את קדושת הכנסת-האורחים הסקוטית.

מקבת’ נסער מאוד מרעיון הבגידה. הזיות של פגיונות מגואלים בדם רודפות אותו. בכל זאת, הוא נכנס לחדרו של המלך, ורוצח אותו. לאחר הרצח מידרדר מצבו הנפשי עוד יותר, וליידי מקבת’ נאלצת להשלים את המשימה. היא שותלת את פגיון הרצח בכלי משרתי המלך, ומפלילה אותם.

כאשר מגיעים לביקור האציל הסקוטי לנוקס, ומקדאף, ת’יין פייף, מוביל אותם מקבת’ לחדר המלך, שם הם מגלים את גופתו, ואת הפגיון אצל המשרתים. לפני שהם מצליחים לומר משהו על חפותם, רוצח אותם מקבת’ בחמת זעם מזויפת.

במקביל בניו של המלך דנקן נמלטים מסקוטלנד, כי הם חוששים שמישהו עומד להתנקש אף בחייהם שלהם. בן-המלך מלקולם נמלט לאנגליה, ובן-המלך דונלביין נמלט לאירלנד. גם מקדאף שגילה את גופת המלך יוצא לגלות באנגליה ושומר על שתיקה, אף על פי שכבר ברגע גילוי הגופה החל לחשוד במקבת’.

Johann Heinrich Füssli, Die Schlafwandelnde Lady Macbeth ,1781-84

Johann Heinrich Füssli, Die Schlafwandelnde Lady Macbeth ,1781-84

בריחתם של בני המלך הופכת אף אותם לחשודים בעיני הכל, ומקבת’ בסופו של דבר עולה על כס המלוכה, כיוון שהוא קרוב דם של המלך דנקן המת.

העלייה על כס המלוכה לא מניחה את דעתו של מקבת’. הוא חושב כל הזמן על נבואת המכשפות, אשר הצהירו שחברו המצביא בנקו יהיה אב לשושלת של מלכים. הוא שוכר שכירי-חרב כדי שירצחו את בנקו ובנו, אשר תכננו לצאת לרכב בלילה. שכירי-החרב רוצחים את בנקו, אך בנו פליאנס מצליח להימלט.

באותו ערב עורך מקבת’ נשף נוסף ומזמין את אציליו ואת מלכתו ליידי מקבת’ ללילה של שתייה לשכרה, שמחה ועליצות. ואז נכנסת רוח הרפאים של בנקו ומתיישבת במקומו של מקבת’. מקבת’ רואה את החזיון, הוא היחיד שיכול לראות את החזיון, ומסרב לשבת על כסאו בראש השולחן. הכל נלחצים למראה המלך מקבת’ הזועם למראה כסא ריק, וליידי מקבת’ הנואשת מספרת להם כי הוא חולה מעט במחלה ידועה ופשוטה. רוח הרפאים עוזבת ושבה, וגורמת למקבת את אותה חמת זעם. ואז בורחים כל האצילים מן המקום.

מקבת הולך שוב לבקר את המכשפות. הן מעלות באוב שלוש רוחות, אשר לכל אחת מהן יש נבואת אזהרה עבור מקבת. ראש בקסדה מזהיר: “הישמר ממקדאף”. ילד מגואל בדם מצהיר: “אף ילוד אישה לא יפגע במקבת'”, וילד עטור כתר ומחזיק עץ בידו אומר “לעולם לא ינוצח מקבת’ עד שיבואו נגדו מיער בירנם הגדול ועד דנסיניין היל הגבוהה”. מקבת’ מיד מורה להרוג כל איש, אישה וילד בטירת מקדאף, כולל ליידי מקדאף ובנה התינוק. עם זאת, הוא לא הורג את מקדאף עצמו, אשר נותר בגלות אנגליה.

בשלב זה מתחילים ייסורי מצפון לייסר דווקא את ליידי מקבת’, הוגת רעיון הרצח הראשון. שנתה נודדת בלילות, והיא מסתובבת בטירה כסהרורית, ומנסה לרחוץ כתמי דם דמיוניים מידיה, וממלמלת אודות הדברים האיומים אשר הכריחה את בעלה לעשות.

מקבת’ כבר נתפס כעריץ צמא דם. הידיעות אודות הטבח בטירת מקדאף נפוצות, ועל מותם האכזרי של אשתו ובנו. בן המלך מלקולם יוצא בראש צבא עם מקדאף והאציל האנגלי סיוורד הבכיר, ארל נורת’אמברלנד, כדי להילחם במקבת’ המטורף. הם חונים ביער בירנאם, ומורים לחייליהם לכרות עצים כדי שכל גזע יהיה רגל שלישית, וכך יסוו את מספריהם. נבואת המכשפות השלישית מתגשמת.

בינתיים טורפת ליידי מקבת’ את נפשי בכפה, ומקבת’ מגיב על כך במשפט המפורסם: “מחר, מחר, ומחר”.

בקרב בין מקבת’ לבין מלקולם וצבאו נהרג סיוורד האנגלי. מקבת’ אומר למקדאף שאין לו סיבה לפחוד ממנו, כיוון שאף ילוד אישה לא יכול להרגו. מקדאף מצהיר כי הוא לא נולד, אלא נתלש מרחם אימו טרם זמנו, כלומר הוצא מבטנה בניתוח קיסרי. מקבת’ מבין כי לא הבין את דברי המכשפות, ובאותו רגע עורף מקדאף את ראשו, וממלא את הנבואה האחרונה.

על כס המלכות עולה מלקולם, ולא בנו של בנקו פליאנס, אך בזמנו של שייקספיר הבין הקהל כי גם נבואת המכשפות לגבי זה שבנקו יהיה אבי שושלת מלכים התגשמה, כיוון שהמלך ג’יימס השישי של סקוטלנד (ג’יימס הראשון מלך אנגליה) נחשב לצאצא של בנקו.

מאחורי הטקסט: המכשפות של תומס מידלטון

הטקסט שהשתמר כולל שינויים לא שייקספיריים, המפורסמים שבהם התוספת של שני שירים מתוך המחזה המכשפה של מידלטון משנת 1615. התוספת היא ככל הנראה כיוון שהסצינות של המכשפות ומלכת המכשפות הקטה היו פופולריים ביותקר בקרב הקהל.

המכשפה, הוא מחזה יעקוביני (מתקופת המלך ג’יימס הראשון) טראגי-קומי שנכתב על ידי תומס מידלטון, והוצג על ידי אנשי-המלך בתיאטרון בלקפריארס (הנזירים השחורים). הוא נכתב בין השנים 1609-1616, אך נדפס רק בשנת 1778. המחזה המכשפה ידוע בעיקר מפני שחלקים ממנו התוספו למחזה הסקוטי של שייקספיר, כנראה סביב השנה 1618. התוספות כוללות את הקטה ושלושת המכשפות במערכה 3 תמונה 5, ומערכה 4 תמונה 1, שורות 39-43 ו-125-32, והשירים come away, come away ו-black spirits במחזה המכשפה יש את הטקסט המלא של השירים, במחזה הסקוטי יש רק את השורות הראשונות.

המקור של מידלטון למחזה המכשפה היה הספר Discoverie of Witchcraft של רג’ינלד סקוט משנת 1584. משם לקוחים הזימונים, שמות השדים, ורכיבי השיקויים. אך בעוד רג’ינלד סקוט מביע ספקנות כלפי אמיתות הפולקלור המאגי שהוא מציג בספרו, הרי שמידלטון מתייחס אליו ברצינות תהומית. עם זאת, המחזה, אשר עלילתו מתרחשת באיטליה, הוא למעשה סוג של פארודיה על האמונה הקתולית בעניין כישוף ומכשפות.

Henry Fuseli, Die Drei Hexen (The Three Witches), 1783

Henry Fuseli, Die Drei Hexen (The Three Witches), 1783

במחזה של מידלטון המכשפה היא הקטה, זקנה בת 120 שנה. הקסם שלה דומה לתיאורים הקלאסיים של מכשפות דוגמת קירקה ומדיאה. היא מתמחה בכישופי אהבה, שיקויי תאווה, וקסמים לגרימת אימפוטנציה. להקטה יש בן בשם פיירסטון (אבן-אש), המשמש כסוג של ליצן-חצר במחזה. היא מנהיגת קוון של ארבע מכשפות נוספות: סטדלין, הופו, הלווין, ופריקל או פאקל. יחדיו הן מתעסקות במגוון מרכיבים מאגיים אקזוטיים כמו עכבישים כבושים, מנהלות מערכות יחסים עם יצורים קסומים דוגמת גמדים קנטאורים וטריטונים, ויש ברשותן אפילו חתול מנגן בכינור בשם מלקין. המכשפות מתעופפות באוויר, ובאופן כללי הן מרושעות, רצחניות ודמוניות, אך גם מצחיקות.

הרקע הפוליטי: המכשפות כבוגדות בממלכה

הן המחזה “המכשפה” של מידלטון, והן המחזה הסקוטי לשייקספיר מבטאים את המאבק הפוליטי והדתי, שהתרחש במאה ה-16 בין המאמינים בקיום הכישוף לבין השוללים את קיומו.

התפיסה השלטת בנוגע למאגיה במאה ה-16 הוכתבה על ידי הכנסייה הקתולית. על פי האמונה הקתולית, כישוף הוא פרקטיקה יעילה, אמיתית, ומוכחת, אך מרושעת ושטנית במהותה. לא מטרת הכשפים קבעה האם הם מרושעים או לא, אלא עצם העיסוק נחשב מרושע, טמא, אנטי-נוצרי, חתרני וחוטא. בין הכתבים המרכזיים שתמכו בתפיסה זו היו Démonomie des Sorciers של ז’אן בודן (1580), וכמובן מלאוס מלפיקרום של יאקובוס שפרנגר (1494).

מנגד, התפיסה הסקפטית, אשר דחתה את האמונה במאגיה, יוצגה בעיקר על ידי רג’ינלד סקוט (1538-1599). סקוט היה ג’נטלמן-כפר אנגלי, אשר כתב חיבור מפורסם בשם The Discoverie of Witchcraft בשנת 1954. הספר מנסה להוכיח כי כישוף לא קיים, אינו אמיתי, וודאי שאינו יעיל.

בספרו, תיאר רג’ינלד סקוט אמונות עממיות ופרקטיקות מאגיות שונות ומשונות בפרוטרוט רב, וקובע, כי יש לדחות את האמונה במאגיה הן בכוח המדע והשכל הישר, והן בכוח הדת. סקוט תקף את הכנסייה הקתולית הטוענת כי כשפים הם אמיתיים, ורעים, ולכן יש להילחם בהם. הוא טען כי הכנסייה מעודדת בערות ואמונות טפלות.

לדעתו של סקוט, חזיונות רוחניים עשויים להיות אחד משניים: מעשה נוכלות או תוצאה של מחלת נפש. יתרה מזאת, מובעת בספר הדעה, כי אין להעמיד את אנשי הכפר העוסקים בכישוף כלל וכלל, מן הטעם שאין הדבר רציונלי, וכן אין הדבר מוסרי מבחינה נוצרית. במקום זאת, הוא הציע לחנך את הנבערים מדעת, ולהגן על אנשים עניים, זקנים, חסרי השכלה, או מוגבלים בשכלם, אשר בדרך כלל היו אוכלוסיית היעד של ציידי המכשפות ומשפטי המכשפות.

ספרו של רג’ינלד סקוט הוביל לשתי מגמות נפרדות, וסותרות. מצד אחד הוא החל את הקו המודרני של סקפטיות בנוגע לכישוף. מצד שני, הספר הפך למעין אנציקלופדיה בנושאי כישוף, רוחות, אלכימיה, ומאגיה, וכל המאמינים בכישוף החלו לעשות בו שימוש כדי ללמוד אודות פרקטיקות מאגיות. לעניין המחזה הסקוטי, הן תומס מידלטון והן וויליאם שייקספיר השתמשו ברשימות מנהגי הכישוף בספרו הסקפטי של רג’ינלד סקוט, כמקור לסצינות המכשפות שלהם.

כאשר עלה המלך ג’יימס הראשון לשלטון באנגליה בשנת 1603, הוא הורה לשרוף את כל העותקים של ספרו של רג’ינלד סקוט. ג’יימס השישי מלך סקוטלנד והראשון מלך אנגליה, היה בנה של מרי מלכת הסקוטים, והמשיך את עידן הזהב התרבותי שהחל באנגליה בתקופת המלכה אליזבת. וויליאם שייקספיר פעל בתקופתו של ג’יימס הראשון, כמו גם כותבים מפורסמים אחרים, דוגמת סר פרנסיס בייקון. המחזה הסקוטי נכתב בתקופה זו. המלך ג’יימס הראשון ראה עצמו כמלומד גם כן, וכתב מספר ספרים, ביניהם Dæmonologie (1597), העוסק במכשפות ובציד מכשפות.

המלך ג’יימס הראשון תמך בעמדת הכנסייה באנגליה ובסקוטלנד (הקתולית והפרוטסטנטית כאחד) בנוגע לאמיתות הכישוף, ודחה בחריפות רבה את עמדתו הסקפטית של רג’ינלד סקוט. אמונותיו של המלך נבעו, בין השאר, מנסיונו האישי, כקרבן לכאורה של מכשפות, ולאחר מכן מנסיונו כשופט בפועל במשפטי מכשפות.

בשנת 1589, כשהוא מלך סקוטלנד, ובטרם עלייתו לשלטון באנגליה, שודך המלך ג’יימס לנסיכה אן מדנמרק, בתו בת ה-14 של המלך פרדריק השני. לאחר נישואי-שליח שנערכו בקונפנהגן, יצאה אן לסקוטלנד בספינה כדי לפגוש את בעלה המלך. סופות עזות הכריחו את הספינה לעגון בחופי נורווגיה. המלך ג’יימס לקח עמו 300 אנשים והפליג לנורווגיה כדי להביא את כלתו משם לסקוטלנד באופן אישי. ג’יימס ואן נשאו באופן רשמי בארמון הבישוף באוסלו, ונותרו לשהות בקופנהגן ובאלסינור שישה חודשים. תקופת שהותו של ג’יימס השישי בדנמרק, ארץ זרועת ציידי מכשפות, עוררה את סקרנותו של המלך בנושא, אשר החשיב לענף של תיאולוגיה.

לאחר כחצי שנה של שהות בדנמרק, הפליגו המלך ג’יימס ואשתו אן בחזרה לסקוטלנד. במהלך ההפלגה הם נתקלו בסערות חזקות מאוד, ונאלצו למצוא מחסה בנורווגיה במשך מספר שבועות. רק לאחר שוך הסערות, יכלו להמשיך בדרך. אדמירל הצי המלווה את ספינתם של ג’יימס ואן טען, כי גברת אחת, רעייתו של קצין בכיר בקופנהגן נעלבה מדבריו, ולכן כישפה את מסעו בים, וגרמה לסערה. האשמות אלו הציתו את דמיונו של המלך ג’יימס, ולמעשה נתנו את האותו למשפטי המכשפות הגדולים הראשונים בסקוטלנד תחת חוק הכישוף של שנת 1563.

משפטי צפון ברנוויק שנערכו בשנת 1590 נחשבו סנסציונים במיוחד עקב מעורבות בתי המלוכה של דנמרק ושל סקוטלנד. הם ארכו כשנתיים, ובמהלכם נתבעו כ-70 בני אדם ממזרח לותיאן בסקוטלנד. בין הנאשים היו פרנסיס סטיוארט, הארל החמישי של בות’וול שהואשם בבגידה במלכות, ואגנס סמפסון, שנחשבה מנהיגת קוון מכשפות.

על פי ההאשמות, קוון מכשפות קיים פגישות באולד קירק גרין (כיום חלק מנמל צפון ברנוויק), נפגש עם השטן בכבודו ובעצמו, וקשר קשר כדי להרעיל את בני המלוכה, ולהטביע את ספינתו של המלך בים. כל הנאשמים הודו במעשים, תחת מסכת של עינויים קשים, אשר פוקחו באופן אישי על ידי המלך ג’יימס.

המלך ג’יימס אף חקר באופן אישי את אגנס סמפסון בארמונו בית הולירוד. היא נקשרה לקיר תאה באמצעות “רתמת המכשפה”, מכשיר ברזל עם 4 שיני ברזל שדוחפים לפה של המעונה. 2 שיניים לחצו על לשונה של אגנס, ו-2 שיניים לחצו על כל אחת מן הלחיים. בנוסף לכך ננקטו נגד אגנס שיטות עינויים נוספות דוגמת מניעת שינה. היא הוטחה פעם אחר פעם לקיר באמצעות חבל שנכרך סביב ראשה. כתוצאה מכך הודתה סמפסון ב-53 סעיפי האישום נגדה, נמצאה אשמה ונגזר דינה למוות. אגנס סמפסון הוצאה להורג בחניקה, ונשרפה על המוקד כמכשפה.

המלך ג’יימס הפך אובססיבי בנושא הכישוף, ובשנת 1597, כתב את חיבורו המוזכר לעיל, “דמונולוגיה”. חיבור זה מאמץ את תפיסת הכנסייה כי כישוף הוא אמיתי, יעיל ומרושע, וכי יש להילחם בו באמצעים של עונשים חמורים, תביעות משפטיות, ועינויים. כתוצאה מכך, נערכו בסקוטלנד כ-2000 משפטי מכשפות, רובם בשנים 1620-1680. ההערכות הן כי כ-3000-4000 אנשים הוצאו להורג בסקוטלנד באשמת כישוף בין השנים 1560-1707.

עם זאת, ניתן לשער כי בערוב ימיו הפך המלך ג’יימס השישי והראשון לסקפטי משהו כלפי המאגיה. במכתב שנשלח בשנת 1599 לבנו הנסיך הנרי הוא כותב: “אני מתפלל לאלוהים שתהיה יורשי בגילויים כאלו… רוב הניסים בימינו אינם אלא אשליות, ותוכל לראות בכך כמה שופטים צריכים להיות זהירים כשהם בוטחים בהאשמות”.

המכשפות במחזה הסקוטי: בוגדות חברתיות

המכשפות במחזה הסקוטי פועלות במרחב פוליטי המוכתב על ידי הכנסייה, ועל ידי הריבון: המלך ג’יימס השישי והראשון, איש המתעב מכשפות, ומאמין כי יש להילחם בהן, ובכוחן האמיתי מאוד, בכל עזוז. מכשפות בתקופתו של המלך ג’יימס נחשבו גרועות מבוגדים ומורדים, ובאופן כללי נתפסו כפושעות המתועבות ביותר. הן נחשבו לא רק כבוגדות במלכות, אלא גם בוגדות מבחינה דתית, רוחנית, וחברתית.

שאלת הבגידה היא אחת החידות המעניינות ביותר של המחזה הסקוטי. הבגידה הטבועה במהותן של המכשפות במחזה מהווה הד לבגידה הפשוטה והישירה יותר של גיבור המחזה מקבת’. המכשפות פותחות את המחזה, ומבשרות, בעצם היותן שם, כי העלילה תעסוק בבוגדים. ואכן, במהלך ההצגה אנו נחשפים למקבת’, אדם אשר בתחילה נבעת למשמע רעיון ההתנקשות במלך, אך בסופו של דבר הופך לרוצח נאלח ביותר, אשר טובח אף בנשים וילדים כדי לשמר את שלטונו.

הבגידה הנרמזת בסצינת המכשפות הפותחת את המחזה היא לא רק בגידתו של מקבת’ במלך דאנקן, אלא גם בגידה בסדר הטבעי והאלוהי של הדברים. במחזה הסקוטי יש מוטיב מרכזי חזק של הפיכת היוצרות, בלבול והיפוך. המכשפות רומזות על כך בדבריהן בסוף מערכה ראשונה: “היפה הוא מכוער, ומהמכוער יפה. באויר המזוהם ובערפל נתעופף”.

הבגידה בסדר הטבעי והאלוהי במחזה הסקוטי מתבטאת כמובן בהתנקשות בדאנקן ובהפיכה הפוליטית, אך היא מתבטאת גם במקומן של הנשים בעלילה.

הנשים במחזה הסקוטי הן נשים חזקות: הקטה מלכת המכשפות, שלוש המכשפות עצמן, וכמובן ליידי מקבת’, אחת הנשים החזקות ביותר ביצירה השייקספירית. כיוון שבתקופתו של שייקספיר נשים לא היו אמורות להיות חזקות, ומקומן בחברה נפקד מתוקף “סדר טבעי ואלוהי” שהוכתב על ידי הכנסייה, הרי שמקומן המרכזי בעלילה נחשב הפיכה רדיקלית של היוצרות.

משך כל המחזה רומזות המכשפות כי המחזה עוסק בצרות צרורות: רצח, הפיכה, ונשים מורדות.

המכשפות לא רק רומזות על האסונות במחזה, אלא מהוות קטליזטור להתרחשותם. הן אמנם לא מורות למקבת’ במפורש להתנקש בחייו של דאנקן, אך הן רומזות לכך כשהן מתנבאות שמקבת’ נועד להיות מלך. המכשפות שותלות את זרע המחשבה המועדת לפורענות במוחו של מקבת’, ומניחות לו להידרדר אל האבדון בעצמו.

אופן פעולה זה של המכשפות מזכיר את אופן הפעולה של השטן במיתולוגיה הנוצרית. השטן הוא מדיח לדבר עבירה, משכנע ומפתה אנשים לחטוא, ולא מורה להם או מכריח אותם לעשות כן. אופן הפעולה המפתה עולה בקנה אחד עם תפיסת המכשפות בימיהם של שייקספיר והמלך ג’יימס הראשון והשישי, כסוכנותיו של השטן. המחזה הסקוטי למעשה מציג את המכשפות לאור הערכים הנוצריים והפוליטיים המקובלים לאותה תקופה.

המחזה הסקוטי והקללה

מקבת’ הוא מחזה מפורסם מאוד, אשר הוצג מאות פעמים על במות התיאטרון, וכן עובד לסרטי קולנוע, לטלוויזיה, לאופרה, לספרים, ולחוברות קומיקס. מאחורי הקלעים של המחזה התפתחה האמונה כי קללה רובצת על המחזה מקבת’.

ישנן מספר גרסאות באשר למקורה של אותה קללה. הנפוצה ביותר גורסת, כי שייקספיר היה להוט להחניף למלך ג’יימס הראשון, שנחשב אותוריטה בנושא דמונולוגיה. הוא קיבל הוראות מפורטות ואמיתיות להכנת שיקויים מקוון מכשפות מקומי, וכלל אותן בעלילה. המכשפות לא היו משועשעות כלל ועיקר מחשיפתן בתיאטרון, ולכן הטילו קללה על המחזה, והפכו אותו להפקה חסרת המזל ביותר בהיסטוריה של התיאטרון.

על פי גרסא אחרת, התפאורן של ההפקה המקורית לא מצא אצל הסוחרים סיר מתאים שישמש כקדירה בהצגה. הוא גנב קדרה מקוון מכשפות, ואלו הטילו קללה על המחזה. סיפור שלישי גורס, כי שייקספיר קילל את המחזה בכבודו ובעצמו, כדי שאף אחד מלבדו לא יוכל לביים אותו.

שחקנים ושאר עובדי תיאטרון מאמינים כי אין להזכיר את שמו המפורש בקול רם בתוך כתלי התיאטרון, אלא להתייחס אליו בעקיפין וברמיזה בלשון סגי נהור, ולומר “המחזה הסקוטי”, “מקבי” (McBee), המחזה של הבארד (בארד=כינוי לשייקספיר). כששחקנים משוחחים אודות גיבורי המחזה, הם קוראים להם בשמות “מר וגברת מ'”, או “המלך הסקוטי” ו”המלכה הסקוטית”. כמו הן הם נמנעים מלצטט שורות מן המחזה בקול רם בתוך כתלי התיאטרון, אלא בזמן חזרות בלבד.

אנשי תיאטרון מאמינים כי שבירת הטאבו תזמן למעשה את רוחותיהן של שלוש המכשפות אל ההצגה, והן תגרומנה לכשלון הפקת המחזה, או גרוע מכך, לפציעה או למוות של אחד מן השחקנים.

בפולקלור התיאטרוני ניתן למצוא סיפורים רבים אודות תאונות, מקרי ביש מזל, ואפיו מקרי מוות שהתרחשו במהלך העלאת המחזה הסקוטי. האמונות הסובבות את המחזה הסקוטי הן סוג של טאבו בתיאטרון, וגם שחקנים אשר לא מאמינים בהן, נוהגים על פיהן.

על פי הפולקלור התיאטרוני, כבר בהצגת הבכורה של המחזה מת שחקן כיוון שפגיון משחק הוחלף בטעות בפגיון אמיתי. עם זאת יש לציין כי מקבת’ כולל מספר רב יחסית של סצינות קרב ורצח, המועדות לתאונות. כמו כן שחקנים ותיקים נוהגים לספר סיפורי מעשיות מפחידים על המחזה הסקוטי לשחקנים צעירים יותר. ולבסוף, מקבת’ הוא מחזה מאוד פופולרי ואהוב, והרבה תיאטראות בקשיים כלכליים החליטו להעלות אותו כדי לנסות ולשפר את תזרים המזומנים. לא פלא שרבים מהם בכל זאת פשטו את הרגל בדיוק לאחר או תוך כדי העלאת המחזה.

אחד האירועים המפורסמים ביותר בהקשר למחזה הסקוטי הוא מהומת כיכר אסטור (Astor Place Riot), שנגרמו עקב סכסוך על שתי הצגות מקבילות של המחזה הסקוטי. רבים מאמינים כי הן נגרמו עקב הקללה הרובצת על המחזה.

מהומות כיכר אסטור התרחשו בעשרה במאי 1849, בבית האופרה אסטור במנהטן, ניו יורק סיטי, ותוצאותיהן היו 25 הרוגים ויותר מ-120 פצועים. היתה זו הפרת הסדר החמורות ביותר באותה תקפה בניו יורק סיטי, מתוך סדרה של הפרות סדר של מהגרים נגד ילידי העיר, או של מהגרים וילידי העיר נגד החברה הגבוהה. מקור הפרת הסדר היה מריבה בין אדווין פורסט, שחקן אמריקאי מפורסם באותה תקופה, וויליאם צ’רלס מקרידי, שחקן נוסף ממקור בריטי, והם רבו על מי מהם משחק יותר טוב את שייקספיר. תומכי פורסטר הגיעו לאסטור, והפריעו למחזה הסקוטי בכיכובו של מקריד.

על פי האמונות הרווחות בקרב אנשי תיאטרון, ישנן מספר דרכים להסיר את הקללה. בדרך כלל מדובר בסדרת פעולות מאגיות, הכוללות עזיבה של החדר, ריטואלים לטיהור, וקבלת הזמנה להיכנס פנימה. סדרת הפעולות המאגיות או הריטואל של הסרת הקללה נועד לגרש את רוחות המכשפות, ולפזר את הרוע שבא כתוצאה מאמירת שם המחזה, גיבור המחזה, או ציטוט שורות מן המחזה.

על פי השחקן מייקל יורק, אם אומרים בטעות את השם המפורש, יש לצאת מבניין התיאטרון, להקיף אותו שלוש פעמים, לירוק מעבר לכתף השמאלית, לומר מילת גידוף, ואז לחכות עד שמישהו מכניס אותך בחזרה לבניין. מנהג נוסף הוא להסתובב במקום שלוש פעמים במהירות, לירוק מעבר לכתף, ולומר מילה גסה, ואמונה אחרת גורסת כי יש לצאת החוצה, להבריש מעצמך את הרוע, להגיד שלוש פעמים “מקבת'” ואז להיכנס שוב פנימה.

ריטואל פופולרי אחר הוא לעזוב את החדר, לנקוש בדלת שלוש פעמים, לחכות שמישהו יקרא לך להיכנס, ואז לצטט שורות ממחזות של שייקספיר שנחשבים מחזות “עם מזל טוב” (המלט, חלום ליל קיץ, הסוחר מונציה). השורות שבדרך כלל מצטטים: “מלאכים ושרי החסד, הגנו עלינו (המלט, מערכה ראשונה), “אם פגענו בצללים” (חלום-ליל קיץ, מערכה חמישית), וכן “מחשבות יפות ושעות מאושרות יבואו עליכם” (הסוחר מונציה, מערכה שלישית).

אחת האמונות הנפוצות בתיאטרון היא שדמותה של הקטה במחזה מעצימה את הקללה, וכי השמטת הסצינות שלה יכולה להחליש את הקללה. בהמחזות רבות של המחזה הסקוטי אמנם מושמטים הקטעים של הקטה, אך יש לציין כי רוב חוקרי שייקספיר מאמינים שממילא מדובר בתוספות מאוחרות, ולא אותנטיות. במילים אחרות, הקטעים של הקטה לא נכתבו על ידי שייקספיר, וראוי להשמיטם מבחינה אמנותית והיסטורית.

ביבליוגרפיה

Ankarloo, B., Clark, S. & Monter, E. W. Witchcraft and Magic in Europe.
Harrison, Martin. The Language of Theatre. Routeledge, 1998
Middleton, Thomas. The Witch.
Nostbakken, Faith. Understanding Macbeth. Greenwood Press, 1997
Shakespeare, William. The Tragedy of Macbeth.
Scott, Reginald, The Discoverie of Witchcraft.
Smout, T. C. A History of the Scottish People 1560-1830

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות