ביקורת סרט: בלפגור רוח הרפאים של הלובר

02/12/2003
Belphegor Engraving 1863

Belphegor Engraving 1863

Belphégor – Le fantôme du Louvre. Jean-Paul Salomé. France, 2001

“בלפגור: רוח הרפאים של הלובר” (לה פנטום דו לובר) הוא סרט צרפתי בדיוני, ולא מוצלח במיוחד בכיכובה של סופי מרסו.אבל יש בו כמה התייחסויות מעניינות לתורת הדמונולוגיה ולפולחן המתים המצרי.

“בלפגור: רוח הרפאים של הלובר” גירסה קולנועית לסדרה טלוויזיונית פופולרית בצרפת. אך למרות מקורו הצרפתי, ולמרות הצלחתה של סדרת הטלויזיה, סרטו של ז’אן פול סלומה אינו איכותי במיוחד. מדובר במותחן משטרתי לא מאוד מותח שבמרכזו תעלומת רוח רפאים המטרידה את אולם מצרים במוזיאון הלובר בפריז. סופי מרסו היפהפייה לא עושה בסרט הרבה חוץ מלהיות יפה וגם השאר די שטוח ורדוד. אבל אותי עניינו בסרט הקטן הזה שני דברים: זהותו של בלפגור וההתייחסויות לפולחן המתים המצרי.

בלפגור הוא עיוות נוצרי של השם בעל פעור, המופיע בתנך, ספר במדבר, כ”ה. “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.”

בעל פעור, אם כן, היה אל מואבי, אחד מן האלים המקומיים של ארץ כנען שלשמם נוספה התחילת “בעל”. לא ידוע הרבה על דמותו של בעל פעור כאלוהות. ההשערה המרכזית לגביו היא שהוא היה אל אדמה, שפולחנו התקיים במערות, נקיקים ו”פערים” באדמה, שלתוכם השליכו האנשים מנחות. השערה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שכל הבעלים המקומיים בארץ ישראל הקדומה היו אלי אדמה וכן עם פרקטיקות דתיות דומות בארצות שכנות. ככל הבעלים, פולחנו ככל הנראה כלל גם שימוש בחפצים פאליים, והיה קשור לפריון ולתשוקה מינית.

בימי הביניים החלה הכנסייה הנוצרית להתמקד בדמותו של השטן כמתנגד לאל, לישו בנו ולנצרות. ככל שהתחזקה דמות השטן כדמות מרכזית בנצרות, החל הצורך להסביר את כוחו העצום. ראשי הכנסייה טענו, כי לרשותו של השטן עומדים ליגיונות שלמים של שדים, המשמשים לו שליחים וצבא. עשרות אנשי כמורה החלו לעסוק ב”מדע הדמונולוגיה”. הם למעשה אפיינו, סיווגו וקטלגו מאות שדים בכרכים עבי כרס. רבים מן השדים הללו “אופיינו” על בסיס אלוהויות פגניות או דמויות מן המיתולוגיות הקדם-נוצריות וכן על בסיס חוכמת הקבלה היהודית. כך הפך האל המואבי בעל פעור לשד הנוצרי בלפגור.

Belphegor Le fantom du Louvre

Belphegor Le fantom du Louvre

בנצרות, בלפגור נחשב לאחד משבעת נסיכי הגיהנום, השדים הרמים ביותר, שכל אחד מהם אחראי על אחד משבעת חטאי המוות של הקתוליות. נזיר ישועי וצייד-מכשפות מגרמניה בשם פטר בינספלד קבע בשנת 1589 כי לוציפר הוא שד היוהרה, ממון שד תאוות הבצע, אשמדאי שד התאווה, שטן שד הכעס, בעל זבוב שד הזללנות, לויתן שד הקנאה, ובלפגור, שד העצלנות.

אליפז לוי, בטקסט “קטע עתיק ממפתח שלמה” המובא בספרו פילוסופי אוקולט, מציין כי לספירה השישית בקבלה, ספירת תפארת, המגלמת הרמוניה ויופי, ישנם שבעה מלאכים, וגם שבעה שדים מתנגדים, “תגרירים” או מחוללי-תגרה, ובראשם עומד בלפגור.

בלפגור, אם כן, הוא התגלמות של יופי מרושע, או של יופי שהושחת. ליהוקה של סופי מרסו לסרט, אם כן, נדמה כבחירה מושלמת, אם כי מסופקני שהבמאי נתן על כך את הדעת.

כמו רוב סרטי הפנטזיה המופקים בימינו, גם הסרט הזה אינו נאמן למקורות היסטוריים ונוטה לערבב ולמזג בלא בושה או היגיון, דמויות ורעיונות ממספר תרבויות, דתות או מיתולוגיות. וכך, בעל פעור המואבי, שהפך לבלפגור היודאו-נוצרי, הופך בסרט לרוח חסרת מנוחה של מומייה מצרית דווקא. מה שמוביל אותי לציר המעניין השני בסרט: פולחן המתים המצרי.

עד החלק האחרון של הסרט, פולחן המתים המצרי הוצג בצורה אותנטית למדי. ג’ולי כריסטי בתפקיד אגיפטולוגית מסבירה את חשיבות טקסי הלוויה והקבורה בתרבות המצרית. ובצורה מצמררת למדי הצופה גם למד שכדי להיקבר כמצרי ולזכות בחיי נצח, יש לנפטר צורך בחפצים מסוימים. כל זה הולך קצת לאיבוד באחת הסצינות האחרונות. הדמויות בסרט עורכות טקס כדי לסייע לרוח לעבור לצידו האחר של הנהר ולגעת באלמוות. אבל במקום טקס אנחנו מקבלים מעמד מגוחך שבו האגיפטולוגית המהוללת ממלמלת כמה מילים בצרפתית ומניחה מגל בידה של המומיה. ככה לא התרחש טקס לוויה מצרי.

מספר המתים המצרי אפשר ללמוד איך טקס כזה כן התרחש. ספר המתים המצרי הוא פפירוס המפרט שורה של פורמולות כישוף, לחשים וטכניקות חניטה. כל הפעולות הללו נועדו לסייע לנפטר לקום לתחייה בעולם הבא, היכל שתי האמיתות של אוסיריס, שם יעמוד למשפט “שקילת הלב”. לבו של הנפטר יונח על צד אחד של המאזניים ונוצת האמת של האלה מעת’ תונח על צידו האחר. אם הלב כבד מן הנוצה, יפרוץ מתחת למאזניים השד אמית’ טורף הנשמות ויבלע את הלב. בכך הוא יקיץ את הקץ על סיכוייו של הנפטר לזכות לחיי נצח. אך אם הלב קל מן הנוצה, ישלחו האלים את הנפטר לעולם הבא, שם יחיה לנצח.

אורכו של פפירוס ספר המתים, הנמצא היום בבריטיש מוזאום בלונדון, הוא כ-23 מטרים. הטקסים המפורטים בו הם מדוקדקים. כל הלחשים, הפורמולות ומילות הכוח הקדושות צריכים להיאמר בשפה מצרית העתיקה. הכוהנים היו חייבים להגות בדיוק מושלם את ההברות והמילים, אחרת התוצאות נחשבו קטסטרופליות עבור המת. גם הקטרת הקטורת, נסך המים, טקס פתיחת הפה ושאר הריטואלים היו צריכים להתבצע בהקפדה מירבית. בעצם, מדובר באוסף הטקסים המורבידיים ביותר אבל גם מן היפים ביותר והמשמעותיים של התרבות המערבית.

ביבליוגרפיה

Demonology, Catholic Encyclopedia
Budge, E.A. Wallis, The Book of the Dead, 1895
Levi, Eliphaz. Ancient Fragment of the Key of Solomon, Philosophie Occulte

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות